בין שני אויבים

היחסים בין הבולשביקים לבין המאכנוביסטים היו כבר במצב של הידרדרות כאשר יזם הסובייט הצבאי-מהפכני בגוליאי-פוליה את כינוסו, באפריל 1919, של הקונגרס השלישי של האיכרים, הפועלים והמורדים. כאשר התכנס הקונגרס התקבל מיברק מדיבנקו, המכריז עליו כעל קונטר-רבולוציוני. מאכנו היה אז בחזית; אך האינטלקטואלים שהגיעו זה מקרוב שלחו בחזרה תשובה ארוכה, בה טענו כי הקונגרס הוא ביטויו של רצון ההמונים העמלים. בינתיים המשיך שיתוף הפעולה הצבאי. אנטונוב-אובנסקו ערך ביקור-ידידות במטה המאכנוביסטי ב-29 באפריל, וס. קאמנייב עשה כדוגמתו ב-4 במאי. קאמנייב חשב זאת לנכון לפזר את הסובייט הצבאי-מהפכני; הוא נענה כי, שלא כמו גופים בעלי שמות דומים במקומות אחרים, אשר היו כלים של מפלגות פוליטיות, הרי הסובייט הצבאי-מהפכני המקומי היה יצירתם של המוני העמלים עצמם.

 

בתקופה זו פסקו להופיע ידיעות חיוביות על מאכנו בעיתונות הסובייטית; ננקטה גישה יותר ויותר ביקורתית. אספקה לא הגיעה עוד אל היחידות והאיזורים המאכנוביסטיים. העובדה שטרוצקי (אשר לגביו היו רעיונותיו של מאכנו ושיטותיו חייבים בהוקעה) הקדיש תשומת-לב אישית רבה יותר לחזית הדרומית יכולה להיות רבת-משמעות. אבל בחודש מאי השתנה המצב הצבאי לגמרי: גריגורייב, המפקד הסובייטי העיקרי בדרום-מערב, פתח במרידה נגד אדוניו הבולשביקים והכריז על עצמו כהטמאן של חרסון ושל איזור הטאוריד.

 

גייסות חיל-המצב בכמה מרכזים נשארו נאמנים למוסקבה; במרכזים אחרים הכריזו החיילים על נייטראליות. גייסות סובייטיים רבים עברו לצידו של גריגורייב. האיכרים (עד כמה שנחשבו) היו אנטי-בולשביקיים. החזית הסובייטית הדרום-מערבית התמוטטה. אילו ערק גם מאכנו - עתידה היתה גם החזית הדרום-מערבית להתמוטט. ב-12 במאי טלגרף קאמנייב למאכנו את החדשות בדבר מרידת גריגורייב: "הרגע המכריע הגיע - או שתתייצב לצד הפועלים והאיכרים של כל רוסיה, או שתפתח, בעצם, את החזית לאויב... אני סומך על כבודך המהפכני". מאכנו ענה כי הוא אינו יודע מה הן כוונותיו של גריגורייב: אם הוא מתכונן להקים ממשלה - הרי הוא הרפתקן פשוט. בינתיים נשאר הצבא המאכנוביסטי "נאמן ללא שינוי למהפכה של האיכרים והפועלים, אך לא למכשירי האלימות כדוגמת הקומיסארים שלך, וכדוגמת ה"צ'קה".

 

באותו זמן פירסם מאכנו פקודה כללית לגייסותיו הניצבים מול דניקין: כולם בחזית חייבים לעמוד בחוזקה, בלי להתחשב במריבות שבין הבולשביקים לבין גריגורייב. על כל פנים, במהרה נתגלה בבירור כי גריגורייב לא היה גורם בעל-חשיבות. גייסותיו ביצעו פוגרומים אכזריים, ומספר לא מבוטל של מעשי שוד וביזה; אך לא היתה לגריגורייב כל יכולת קונסטרוקטיבית, והוא נתקשה מאוד לשמור על צבאו כצבא מאוחד. בתוך שבועות מעטים הפך להיות לא יותר מאשר מנהיג כנופיה, עם אלפיים או שלושת-אלפים לוחמים. הבולשביקים הרגישו שוב שהם יכולים לנקוט קו נוקשה יותר כלפי מאכנו.

 

במחציתו השניה של חודש מאי שלחה ה"צ'קה" שני סוכנים להתנקש בחייו של מאכנו; אחד איבד את עצביו והתוודה בפני ה"ראזוודקה" (השירות החשאי) של המורדים. שניהם הוצאו להורג. בתקופה זו כבר היו השירותים החשאיים, גם של המאכנוביסטים וגם של השלטונות הסובייטיים, עסוקים כל אחד בחדירה אל הצד השני - מצב עניינים שנמשך עד 1921. מאכנו קיבל אתראה לבל יעז להיכנס לאיזושהי עיר המוחזקת בידי הבולשביקים. עצירת האספקה למורדים על-ידי האדומים נתפתחה לכלל הטלת הסגר על האיזור. היחידות המאכנוביסטיות שבחזית נותרו כמעט ללא תחמושת (אנשי מאכנו לא למדו אף פעם לשמור על נישקם ועל תחמושתם; למרות הכמויות העצומות שהשיגו, בדרך זו או אחרת, תמיד נמצאו במחסור).

 

הסיבה לפרוץ המשבר הגלוי היתה נעוצה בהחלטה לכנס קונגרס רביעי של נציגי איכרים, פועלים ומורדים בגוליאי-פוליה. הידרדרות זו של היחסים עם הבולשביקים קרתה בזמן שדניקין פתח בהסתערותו, במיתקפת האביב הגדולה שלו: הסובייט הצבאי-מהפכני הודיע ב-30 במאי 1919 כי המצב היה כזה ש"אפשר יהיה לטפל בו רק על-ידי ההמונים העמלים עצמם, ולא על-ידי אישים בודדים או מפלגות פוליטיות". אנשי השורה של הצבא האדום הוזמנו בפומבי לשלוח את נציגיהם לקונגרס, על בסיס שווה ליחידות המאכנוביסטיות.

 

יתכן כי טרוצקי, אשר שהה אז בחארקוב, קיבל דיווח על נוסח ההזמנה לכינוס הקונגרס, ויתכן שלא קיבל, כאשר כתב את גינוי ה"מאכנובשצ'ינה" בעיתון הרכבת שלו "נא פוטי" ("על הדרך"), ב-2 ביוני. על כל מקרה, גישתם של אנשי השורה בצבא האדום (אשר נאמנותם המוטל בספק הוכחה בפרשת גריגורייב) הזמינה נקיטת אמצעים דראסטיים יותר. צו מספר 1824, שנחתם על-ידי טרוצקי בחארקוב, ב-4 ביוני, אסר על קיום הקונגרס, הכריז כי כל השתתפות בו תיחשב כבגידה חמורה במדינה הסובייטית ופקד על מאסר כל הנציגים שנבחרו וכל האנשים שעסקו בהפצת ההזמנות. יש יסוד להאמין כי צו (סודי) נוסף קרא למאסרו של מאכנו.

 

שום העתק של צו מס' 1824 לא נשלח ישירות אל מאכנו. בינתיים היתה המיתקפה הלבנה אוספת עוצמה ותאוצה. גוליאי-פוליה נכבשה על-ידי קוזאקים ב-6 ליוני. ביום המחרת נשלחה רכבת משוריינת של הצבא האדום כתגבורת למאכנו, בצירוף הודעה שמצפים כי יחידותיו תתנגדנה עד הסוף; הוא עצמו קיבל הזמנה לבוא להתייעצות עם וורשילוב ומז'לאוק במטה הראשי שלהם. בעת ההיא כבר היה בידי מאכנו הנוסח של צו מס' 1824, וצו נוסף - שעל פיו היה עליו למסור את הפיקוד. ב-9 ביוני הוא שלח מברק ארוך לוורשילוב, והעתקים ממנו ללנין וטרוצקי. הוא הזים את ההאשמות שהועלו נגדו, ועמד על כך שהבולשביקים מצאו כי שיטות המורדים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם הדיקטאטורה שלהם; אך הוא הוסיף גם, כי לנוכח חומרת המצב ולנוכח עויינות הבולשביקים כלפיו הוא מציע להתפטר מעמדת הפיקוד שלו.

 

על פי העובדות הנמצאות בידינו קשה לעקוב אחר מהלכם המדוייק של המאורעות בתקופה מבולבלת זו. על כל פנים, מאכנו הגיע לאלכסנדרובסק ומסר את הפיקוד על צבא המורדים לקצין של הצבא האדום, אשר היה מנותק זמנית מכל קשר עם חארקוב. הוא הורה למפקדי יחידותיו, אשר היו מסופחות לצבא האדום, להישאר בעמדותיהם. הוא עצמו, עם כוח קטן של פרשים נבחרים, חצה את הדנייפר מערבה.

 

בעת שממזרח לנהר איבדו הבולשביקים, בזו אחר זו, את יקטרינוסלב ואת חארקוב, נלחם מאכנו - על הגדה המערבית - בקרבות קטנים נגד כל יחידה בולשביקית שהתנגדה לו, כשהוא מחסל אירגונים בולשביקיים ויחידות "צ'קה" בכפרים, וכשהוא מעודד את הכפריים להקים סובייטים חופשיים. לקראת סוף חודש יוני בא לכדי התקשרות עם גריגורייב.

 

מאכנו האמין שגריגורייב הוא הרפתקן, ולפיכך - קונטר-רבולוציונר כמו שכל ההרפתקנים היו קונטר-רבולוציונרים מעצם היותם הרפתקנים). באותו זמן היתה התנהגותו מוכתבת, יותר מאשר תמיד, על-ידי הנחיצות לבנות את צבאו. הוא חש כי בצבאו של גריגורייב מצוי חומר פוטנציאלי טוב. לפיכך הסכים לקיים פגישה, ובאמצע יולי הגיע גריגורייב אל מטהו של מאכנו. הוא עשה רושם ראשון רע, כאשר העיר הערה פוגעת אודות היהודים שנמצאו שם, והרושם הזה נשאר לכל משך הפגישה.

 

המאכנוביסטים החזיקו בדיעה, שמטרת שיתוף הפעולה המוצע היתה ללחום נכד הלבנים ונגד הבולשיביקים; אך הם עמדו על כך שלחימה בבולשביקים היתה פעולה קונטר-רבולוציונית אם אינה נעשית בשם המהפכה החברתית.

 

גישתו של גריגורייב היתה שהבולשביקים והפטליוריסטים היו חזירים; היה לו נסיון אתם, והוא ידע. הוא סבר שניתן להצטרף לכל בעל-ברית נגד הבולשביקים. באשר ללבנים, לא היה לו כל נסיון אישי אתם, ולכן הוא לא ידע מה אופיים.

 

ההתלכדות היתה קצרת ימים שני שליחים של הצבא הלבן נתפסו במטהו של מכנו, כשמכתב אל גריגורייב בידיהם. הם חוסלו בחשאי, ושעות מספר אחר-כך נורו גריגורייב ושומרי-ראשו בפגישה פרטית על-ידי אנשי מטה הפיקוד המאכנוביסטי. כונסה אסיפה משותפת לשני הצבאות, בה נאמו לפני החיילים גם מאכנו וגם קציניו הבכירים. האסיפה קיבלה בחיוב את מה שאירע, כיון שזה היה "נחוץ מבחינה היסטורית". כל היחידות הפרטיזניות שהיו מקודם תחת פיקודו של גריגורייב צורפו אל צבא המורדים המאכנוביסטי הכללי.

 

התועמלנים המאכנוביסטיים נתנו את מלוא הפירסום אודות הוצאתו-להורג של גריגורייב. העתק של המיברק שהופץ, המודיע על המאורע, נשלח לקרמלין במוסקבה. אולם תוספת הכוח הצבאי לא היתה כה גדולה כפי שציפה מאכנו שתהיה. אנשי גריגורייב לא התנסו בלחימה רצינית מזה שבועות רבים; ביזה בלתי-מוגבלת, פוגרומים ושכרות גרמו להם לדמוראליזציה. וכפי שוולין מציג זאת: "הם היו אנשים נבערים, וכיון שקנו להם מנהגים נפסדים במשך שהותם עם גריגורייב, לא היו יכולים להתעלות אל הרמה המוסרית של הפרטיזנים המאכנוביסטיים".

 

קרב פרגונובקה

הקיץ של שנת 1919 נשא בחובו אסון צבאי גדל והולך עבור הצבאות הסובייטיים בדרום. התקדמותו של דניקין נמשכה. ביולי נסוג הצבא האדום מקרים. באוגוסט כבש דניקין את חרסון, ניקולאייב ואת אודיסה - לחופו של הים השחור, ואת קייב בצפון. הרחק מזרחה פתח הגנרל מאמונטוב בפשיטתו הספקטקולרית אל מאחורי קווי האדומים. ארשינוב מזכיר את ה"בחילה" שחש מאכנו נוכח חולשתם של הבולשביקים. ובאמת, התמונה הכללית הזכירה את החודשים הראשונים של 1918, כאשר התקדמו הגרמנים אל תוך אוקראינה. הצבאות האדומים בדרום, בלתי-יעילים ובמצב של דמוראליזציה, עמדו בפני התפוררות. ביולי שלח מאכנו הודעות ליחידותיו הקודמות, אשר היו עדיין עם הצבאות האדומים, והורה להן לחזור. רובן הצטרפו אליו באוגוסט ליד אליזבטגראד. מספר חיילים אדומים באו אתם. מאכנו בילה כמה ימים באירגונם מחדש של כוחותיו, שכללו עתה יותר מ-15000 איש; הם התחלקו לארבע בריגאדות של חיל-רגלים, בריגאדת פרשים, יחידת ארטילריה וגדוד מיוחד של מכונות-ירייה, שהיה מצוייד ב-500 מיקלעים.

 

את ראשית התקופה החדשה הזו של פעולותיו סימל פירסום צו מס' 1, ב-5 באוגוסט 1919. בצו זה פורטו העקרונות הכלליים להתנהגות המורדים. אויביהם הוכנסו ברשימה: הבורגנות העשירה - תהיה זו רוסית, אוקראינית או יהודית - ויותר מזה, כל אלה אשר החזיקו בסדר חברתי בלתי-צודק בעל אופי בורגני, כמו הקומיסארים הבולשביקיים, ה"צ'קה" וחברי יחידות-העונשין. אלה האחרונים חייבים להיאסר ולהישלח אל מטה הפיקוד, או להיירות במקום - במידה וינסו להתנגד. המורדים חייבים לפנות עורף לכל מחשבה על רווח אישי: הכאת יהודים שלווים או שדידתם - אסורה בתכלית האיסור; אסורה כל החרמת רכוש שרירותית או עצמאית. ההתנהגות חייבת להיות מסודרת וממושמעת. שכרות היתה פשע ובמיוחד - להיראות שיכור ברחובות. מורד חייב תמיד להיות מוכן לקרב; אך הוא חייב לנהוג בהתחשבות כלפי האוכלוסיה המקומית. לאחר פירסום צו זה כבש צבא המורדים את אליזבטגראד מידי הלבנים, ולחץ הלאה לעבר אודיסה.

 

יש הוכחות טובות לכך, שהלבנים הסיקו מהר את המסקנה, שצבאו החדש של מאכנו היה יריבם המיידי הקשה ביותר. גייסות מיוחדים נאספו להישלח כנגדו - גדודי קצינים יחידות נבחרות של פרשים, אשר כושר הלחימה שלהם זכה להערכתו של מאכנו.

 

נערך קרב מתוכנן מראש צפונית לאודיסה, והמורדים הוכו; יריביהם היו בכוח חזק וגדול מדי עבורם, וכמו תמיד - הם עצמם חסרו תחמושת. הלחץ מצד הלבנים נתחזק, ומאכנו נאלץ לסגת צפונה, ואחר-כך לכיוון צפון-מערב.

 

וולין, אשר נטל חלק בלחימה זו, השאיר תיאור חי של נסיגת הכוח העיקרי בחום ובאבק של הסתיו, שהיה יבש באופן יוצא-מן-הכלל. הפרשים היו הרחק בעורפו של הטור ובאגפיו, כשהם מנהלים קרבות בלתי-פוסקים עם פטרולים לבנים. חיל-הרגלים נסע בעגלות איכרים, שהיו רתומות לשני סוסים ("טאצ'אנקות") - שני פרטיזנים ונהג על כל אחת - כשעל ה"טאצ'אנקה" הראשונה בטור מתנוסס הדגל השחור, ועליו הסיסמאות: "חרות או מוות", ו-"האדמה לאיכרים, בתי-החרושת לפועלים". היו עגלות רבות לאין-ספור אשר נשאו פצועים, ואל השיירה הצטרפו משפחות איכרים על כל רכושן ובעלי-החיים שלהן - פליטים שנמלטו ממעשי האכזריות של הלבנים.

 

נעשה נסיון אחד להיעצר להגנה, אך האויב היה חזק מדי והנסיגה נמשכה. בסוף ספטמבר (1919) יצר הטור מגע עם כוח פטליוריסטי חזק ליד אומאן ופרגונובקה. נפתח משא-ומתן עם הפטליוריסטים, עם הרבה חשדות הדדיים בלתי-נמנעים. הם הגיעו להסכם, על פיו יטפלו הפטליוריסטים בפצועיו של מאכנו, וינקטו עמדה נייטראלית בינו לבין הלבנים.

 

מאכנוביסטים פתחו מייד בנסיון לשכנע את אנשי-השורה הפטליוריסטים שבעמדות, וכרוזים - שהודפסו במהירות במכונת-הדפוס הניידת, הופצו ביניהם. אך לפני שיוכלו לצפות בתוצאות כלשהן נודע למאכנו כי הפטליוריסטים ניהלו מאחורי גבו משא-ומתן עם הפיקוד הלבן. הוא היה מוקף מכל הצדדים.

 

ב-26 בספטמבר פתח מאכנו בהתקפת-נגד בכל כוחו נגד עמדות הלבנים. זה היה הקרב העקוב-מדם ביותר מכל קרבותיו של מאכנו. לאחר עשרים-וארבע שעות של לחימה הובסו הלבנים (הם איבדו 20 תותחים ו-120 מכונות-ירייה), והמורדים התקדמו במהירות מערבה.

 

התקדמותם דרך עורף הלבנים, שהוחזק על-ידי כוחות דלילים, היתה מהירה במידה שלא תיאמן. בתוך שבועיים הם כבשו את קריבוי-רוג, ניקופול אלכסנדרובסק, גוליאי-פוליה ואת מליטפול, ברדיאנסק ומאריופול שעל חוף ים-אזוב. ב-26 באוקטובר הם כבשו את יקטרינוסלב. לפיכך יש מן הצדק בטענה, שפרגונובקה היה אחד הקרבות המכריעים במלחמת-האזרחים בדרום.

 

העיר והמהפכה האנארכיסטית

שלושת או ארבעת החודשים הבאים, מאוקטובר 1919 ואילך, סימלו את שיא הקריירה של מאכנו. את הצבאות הלבנים של דניקין הינחה ההימור הגדול של מסעם לעבר מוסקבה. הם הגיעו אל אורל, הנקודה הצפונית ביותר בהתקדמותם, זמן קצר לאחר פריצתו של מאכנו מן הכיתור בפרגונובקה. אך הלבנים נכשלו בנסיונותיהם לגייס  חיילים כתגבורת, וחסרו להם אנשים בכדי להחזיק ביעילות את איזורי העורף. סילוק מאכנו ממרכז אחד חייב הוצאת חיל-מצב ממרכז אחר. ערים רבות החליפו ידיים מספר פעמים במשך שבועות אלה. המיבצעים כיסו כמעט את כל דרכי האספקה והקשר של הלבנים. כמויות עצומות של אספקה נתפסו כאשר כבש מאכנו את צמתות הרכבת הגדולים, וקווי האספקה מנמלי הים-השחור אל הלבנים נותקו שוב ושוב.

 

מאכנו לא היה מנהיג הגרילה היחיד שלחם נגד דניקין; באיזור פעלו כמה קבוצות קטנות יותר, מהן שהכריזו על עצמן כפרו-מאכנוביסטיות, מהן כפרו-פטליוריסטיות. אולם אלה היו חסרות חשיבות בהשוואה למאכנוביסטים, אשר במשך כמה חודשים ייסדו את מה שהגיע לכדי רפובליקה חופשית, ששיטחה כלל את רובה של דרום-אוקראינה. הכפריים ניצבו בנאמנות מאחורי מאכנו; שיטת החוות הממשלתיות והאיסוף-בכוח של התבואה הפכו אותם לאנטי-סובייטיים, ואילו התנהגות הלבנים הפכה אותם ל"אנטי-דניקין" בצורה חריפה עוד יותר. נסיונות הסובייטים לפלג את האיכרות ולבודד את הקולאקים נכשלו עד כה. עוד קודם, בפברואר, הכריז הקונגרס בגוליאי-פוליה כי "זה חיוני שלא לפלג את העמלים לקבוצות העויינות זו את זו... הדרכים והאמצעים של הסדר האגרארי החדש שלנו חייבים להיקבע על-ידי החלטה חופשית וטבעית, ועל-ידי יוזמת האיכרות ככלל". קיומה של שכבת הקולאקים הוכר, אך הורגש שזו תהיה בעיה שתיפתר במשך הזמן. כך בסוף השנה (1919) עוד היתה התחושה הכללית בכפרים תחושה של נכונות רבה לתמוך בקו מאכנוביסטי הזה.

 

למאכנו ולסובייט הצבאי-מהפכני שלו לא היה שום צורך לחשוש, עד כמה שזה נגע לאיכרים. הערים, לעומת זאת, הציבו בעיה יותר מסובכת, אך חשובה ביותר. בתחילת אוקטובר, כאשר קרבו הפרטיזנים של מאכנו אל ברדיאנסק, הוא פירסם פקודת-יום: "חברים מורדים! כל יום העובר רואה התרחבות של איזור פעילותו של צבא המורדים המהפכני. נראה כי השעה בה ישחררו המורדים עיר, או מה ערים, מאחיזתו של דניקין, איננה רחוקה. זו תהיה עיר (מודגש במקור) שתשוחרר על-ידי המורדים המאכנוביסטיים מכל צורה של שלטון. זו תהיה עיר אשר בה, תחת הגנת המורדים המהפכניים, יתפתחו חיים חופשיים, בתוכם יצמח אירגון חופשי של הפועלים תוך כדי איחוד עם האיכרים והמורדים".

 

שבועיים מאוחר יותר, בעומדם בשערי יקטרינוסלב, הופיעה נימה של התרגשות בפקודת-היום: "אופי התנהגותנו בערים שאנו כובשים הוא שאלה של חיים או מוות עבור תנועתו כולה". בכל הערים שנכבשו הודבקו מודעות שדיווחו לתושבים כי המקום נתפס, לעת עתה, בידי צבא המורדים המהפכני המאכנוביסטי, כוח שאיננו פועל בשירותה של שום ממשלה, שום מפלגה פוליטית ושום דיקטטורה: מטרתו היחידה של הצבא היתה להגן על חרות העמלים נגד כל אלה. חרות העמלים שייכת להם ונמצאת ברשותם בלבד, ואיננה נושא לכל הגבלה שהיא. מה שנותר עתה לאיכרים ולפועלים לעשות הוא - להתארגן בעצמם בכל צורה בה יחפצו. הצבא מוכן לעזור ולייעץ, אך הוא לא ימשול ולא יחלק פקודות.

 

הנסיון המאכנוביסטי הרציני ביותר ליזום ולאמץ אירגונים חופשיים של פועלי-תעשייה נעשה באלכסנדרובסק; שם התקיימו שני קונגרסים של איגודים-מקצועיים בהשראת המורדים באמצע אוקטובר 1919. גם וולין וגם ארשינוב, אשר נכחו שם באותו זמן, מודים כי התוצאות המעשיות של קונגרסים אלה היו מבוטלות. ארשינוב מניח כי זה היה בגלל שהפועלים נבוכו נוכח החידוש שבאידיאות שהוצגו לפניהם; וגם בשל קירבתה היתרה של העיר לחזית. וולין מספר על החששות מפני כיבושה הקרוב של העיר בידי הלבנים, או בידי הבולשביקים. אולם הפועלים היו מעוניינים בעצם בעיקר בנושא המשכורות. פועלי הרכבת בקו אלכסנדרובסק-מליטפול לא קיבלו את שכרם מזה כמה שבועות. מאכנו יעץ להם להגיע לעמק-השווה עם המשתמשים במסילה (הנוסעים ומובילי-הסחורות), ולגבות את שכרם במשך התהליך. עובדה היא כי מאכנו הקציב מאוחר יותר כספים, שנתפסו ביקטרינוסלב, לתשלום לפועלי-הרכבת, אך פועלים מענפים אחרים היו פחות בני-מזל; היה זה חסר-תועלת לעורר אותם להקים סדר כלכלי חופשי מלמטה. האיגוד-המקצועי היחיד, שעשה נסיון רציני לעבוד על פי הקו המאכנוביסטי, היה איגוד האופים (בתוכו היתה לאנארכיסטים השפעה מזה זמן רב): האיגוד מינה ועדה בת חמישה אנשים, שמתפקידה היה לשרטט תוכנית להחברת (סוציאליזציה) גרעיני-החיטה כדי לאפות לחם לכל האוכלוסיה.

 

נשמעו דיבורים "ישר ולענין" בוועידות הפועלים באלכסנדרובסק, ובפגישה נוספת שנערכה ביקטרינוסלב. הדוברים המנשביקיים היו כה ביקורתיים לגבי צורת ניהול העניינים בידי המורדים, עד כי מאכנו התייחס אליהם בדבריו כאל "בני-כלאיים בורגניים". בתגובה עזבו המנשביקים את הפגישה, כשנציגי הס"רים עמם; מספר איגודים-מקצועיים העבירו הצעות-החלטה, המוחות על העלבון למעמד הפועלים. מאכנו הסביר, כי בדבריו התייחס אך ורק אל המפלגה המנשביקית, ולא אל מעמד הפועלים ככלל.

 

הרעיונות המאכנוביסטיים בדבר צורת ניהול התהליכים התעשייתיים היו, כמובן, שטויות אוטופיסטיות; אך הם החמירו את קשייהם עם הפועלים על-ידי האמצעים הפינאנסיים שנקטו. הכפריים יכלו להתקיים תקופות ארוכות ולצרוך את מה שייצרו בעצמם; אך הפועל, אלא אם כן יקבל הקצבת-מנות, חייב לקבל משכורת מספקת, במטבע עובר-לסוחר, כדי לאפשר לו לקיים את צרכיו הבסיסיים. היה זה הנוהג הרגיל, אצל הצדדים היריבים במלחמת האזרחים, לסרב להכיר במטבע האויב (אף על פי שהבולשביקים קיבלו, לזמן מסויים, את הרובלים האוקראיניים של הפטליוריסטים). מאכנו הכריז על כל המטבעות הרוסיים כבעלי-ערך; כאשר הטיל מיסי-תרומות על המעמדות והמוסדות האמידים, הסכים לקבל אותם במטבעות שבוטלו על-ידי הכובש הקודם. התוצאה, שהוחמרה על-ידי פעילותם של אנשי השוחק-השחור, היתה גל אדיר של אינפלאציה, אשר בו היה הפועל העירוני הסובל העיקרי.

 

בעיות ופתרונות

בסוף אוקטובר 1919 התכנס באלכסנדרובסק קונגרס כללי של איכרים, פועלים ומורדים. כדי למנוע תמרונים של מפלגות פוליטיות - נאסר על קיום מסע-בחירות. הקונגרס התכנס בדחיפות, והנציגות לא כיסתה את כל השטח שתחת ההשפעה המאכנוביסטית. במקום נכחו כשלוש-מאות צירים, מהם מאה-ושמונים איכרים. היו שבעה-עשר נציגי פועלים, מהם אחד-עשר מנשביקים ושני בולשביקים (אחד הצירים הבולשביקיים נורה מאוחר יותר על-ידי ה"צ'קה" באשמת ריגול לטובת דניקין). נציגי הפועלים נטלו חלק קטן בלבד בדיונים.

 

הנושאים שנידונו כללו את הבעיה המתמדת של כוח האדם; שוב התנהל הוויכוח הישן, האם צריך לכפות גיוס "רצוני" (וולונטארי) או לא. לבסוף קיבל גם קונגרס זה את בקשתו של מאכנו לאשר גיוס כללי בכל האיזורים המשוחררים. נידונה גם צורת החזקת הצבא, והוסכם כי האספקה תושג דרך תרומות חופשיות, החרמות מהעשירים ושלל-מלחמה. הוחלט גם לכנס בהקדם קונגרס כללי נוסף ביקטרינוסלב. לבסוף הועברה גם הצעת-החלטה לזרז בכל האמצעים את הקמתם של סובייטים חופשים ושל ועדות והתאגדויות חופשיות בכל עיר ובכל כפר, בכדי להגיע להסדר בלתי-מוגבל בדרכי שלום של כל הבעיות החברתיות והכלכליות. נתעוררו מספר קולות ספקניים. איכר מאיזור מליטפול שאל: "אם יש גשר בין שני כפרים משלנו, והגשר מתמוטט, מי יתקן אותו? אם אף אחד משני הכפרים אינו רוצה לבצע את העבודה, הרי ניוותר ללא גשר, ולא נוכל ללכת העירה". אך ספיקות כאלה לא נראו מספיק בעלי-ערך כדי להביאם בחשבון. וולין כתב מספר חודשים קודם לכן (בגליון "נאבאט" החארקובי, ב-2 במארס 1919) כי עבור האנארכיסטים לא קיים "דבר כזה, כמו אפשרות קבועה מראש, או אי-אפשרות קבועה מראש". המהפכנים הפשוטים של הקונגרס באלכסנדרובסק האדימו מתחושת הנצחון, ונמלאו תקווה בהתגשמות החזון של קהילת ההתאגדויות החופשיות שלהם, כשהיא מתפשטת ומתרחבת יותר ויותר, ומכסה את כל אוקראינה, את כל רוסיה הסובייטית, את כל המערב.

 

בישיבה האחרונה הוזמנו הנציגים להעלות כל שאלה שעלתה על דעתם, בלי להתעלם מאי-שביעות רצון ומתלונות נגד צבא המורדים. נציג אחד הצביע על הסידורים הרפואיים, שלא היו במצב משביע את הדעת; נתמנתה ועדה לחקירת העניין ולהצעת אמצעים לשיפור המצב. נציג אחר, לאחר כמה היסוסים, התלונן על אי-סדרים בפעולה של ה"ראזוודקה" המאכנוביסטית; ושוב נתמנתה ועדה. דובר שלישי הרחיק לכת עד כדי העלאת תלונה נגד לא פחות מאשר מפקד גייסות המורדים באלכסנדרובסק, אחד בשם קליין. הוא טען כי קליין, לאחר שהציף את העיר במודעות האוסרות על שכרות, השתכר בפומבי בצורה מופקרת.

 

נשלחה הודעה המבקשת מקליין להופיע בפני הקונגרס. אלה שהכירו את קליין, וידעו על אופיו החזק והאלים, חשו דאגה. אבל, כאשר הגיע קליין הוא התוודה מייד על האשמה, והביע חרטה. הוא טען לנסיבות מקילות: הוא היה חייל פשוט; תפקיד מינהלי בעיר שיעמם אותו וגרם לו לתיסכול; הוא שואף לחזור לחזית. הקונגרס קיבל את הסבריו, והעביר החלטה המבקשת מהמטה המאכנוביסטי להעביר את קליין לתפקיד קרבי.

 

המאכנוביסטים קיימו את הבטחותיהם בדבר חופש העיתונות, וזמן קצר לאחר שכבשו את יקטרינוסלב החלו להופיע מספר עיתונים, כולל בטאונים של הס"רים הימניים, הס"רים השמאליים ושל הבולשביקים ("זווזדה" - "הכוכב"). ההגבלה היחידה היתה בשטח הצבאי: על כל העיתונים הוטל לדווח על הפעילות הצבאית על פי הידיעות הרשמיות של הבטאון המאכנוביסטי "פוט ק סבובודה". אולם בשעה שאופשר חופש הביטוי, הרי "ההכנה, או האירגון, של כפיה על ההמונים בידי איזשהו מישטר, הפוגע בחופש המלא שלהם" היו אסורים. כל פעילות רצינית של התאים הבולשביקיים המקומיים היתה חייבת, לפיכך, להתנהל בחשאי.

 

אנו יודעים כי פעילות כזו אכן התנהלה,  מדיווחו של אחד בשם מירושבסקי, פעיל המפלגה הקומוניסטית, אשר נשלח ליקטרינוסלב זמן קצר לפני שהגיע לשם צבא המורדים. הפעילות החשאית נתבססה על משרד המערכת של "זווזדה". המשימה היתה דו-צדדית: "לעבוד" על פועלי תעשייה "ניטראליים" ולשכנע אותם לעניין הסובייטי, ולפלג את המאכנוביסטים. המדיניות שכוונתה לעורר את מלחמת המעמדות בכפרים, לקומם את האיכרים העניים נגד הקולאקים, הופעלה במרץ - ולא בלי הצלחה - ברוסיה הסובייטית; על הקבוצה הקטנה של הבולשביקים ביקטרינוסלב הוטל התפקיד להכין את הקרקע להפעלת מדיניות דומה - לא רק בכפרים שמסביב לעיר, אלא גם בתוך שורות צבא המורדים. הושגה התקדמות מסויימת: הוקמו תאים בולשביקיים חשאיים בדיביזיית-הברזל של המורדים, ומפקד הדיביזיה עצמו - פולונסקי - שוכנע לעניין. אך ה"ראזוודקה" המאכנוביסטית גילתה את הנעשה, ופולונסקי ואחרים נעצרו. הבולשביקים הגישו בקשה לשופטם בבית-דין פתוח. בקשתם הושבה ריקם, וכולם נורו ללא שהיות. זה היה המקרה הרציני הראשון של בגידה בו התנסתה התנועה המאכנוביסטית.

 

בסיכום כללי היתה תקופת שהייתו של מאכנו בבירת הפרובינציה תקופה לא מאושרת. אחיזתו בעיר נותרה לא בטוחה: הלבנים נמצאו עדיין בגדה הנגדית של הדנייפר, והעיר הופגזה לסירוגין על-ידי הארטילריה שלהם. התוכנית לכינוס הקונגרס הכללי השני היתה חייבת להינטש. במשך כל התקופה היתה העיר תחת פיקוחו של הקצין שפיקד על הגייסות, ותחת פיקוחה של ה"ראזוודקה". בהקמת התאגדויות חופשיות הושגה רק התקדמות מבוטלת. התופעה העיקרית בעת הכיבוש היתה התפשטותה של מגיפת טיפוס בקרב החיילים והאזרחים כאחד. מאכנו עצמו היה עתיד להידבק במהרה במחלה. רופאים נחלצו להגיש שירות רפואי, ונעשו מאמצים נואשים לארגן בתי-חולים; אולם, לניצולים היו סיפורים מסמרי-שיער לספר על הזוהמה הבלבול, המחסור בתרופות ובציוד ועל אחוז התמותה האיום.  עם התקרבות הצבאות הלבנים הנסוגים מהצפון הוחלט לנטוש את העיר.

 

האפולוגטים, מליצי היושר המאכנוביסטיים, כמו וולין וארשינוב, היו רגישים מאד ללגלוגי הבולשביקים, כאילו - לא ביקטרינוסלב ולא בשום מקום אחר - לא הראתה התנועה שום הישג קונסטרוק-טיבי. תשובתם היא שאף פעם לא היה להם פנאי לכך: תמיד נחלצו אל מחוץ למרכזיהם על-ידי איזשהו צבא אויב, שעלה עליהם מאד במספר. החישובים הצבאיים היו הראשונים במעלה, ולרוב לא התיישבו עם שאיפות האזרחים: וולין, עם מצפונו האנארכיסטי הקפדן, מרחיק-לכת עד כדי לומר כי "כל צבא מכל סוג שהוא הינו דבר רע".

 

כפי שראינו כללה כעת התנועה גם אינטלקטואלים אנארכיסטיים. ארשינוב הגיע בתחילת 1919, והחל בהוצאת העיתון "פוט ק סבובודה". הפדראציה של האירגונים האנארכיסטיים באוקראינה, שפעילותה הופרעה קשות על-ידי הבולשביקים, החליטה בחודש יוני להעביר את מרכזיה אל איזור פעילותו של מאכנו. החלטה זו באה בו-זמנית עם הקרע שנוצר בין הבולשביקים לבין מאכנו, ועם מתקפת הקיץ של דניקין. וולין לא הגיע אל מאכנו עד אוגוסט, וכמה מחבריו לא הצליחו להגיע כלל. מבין אלה שהצליחו להגיע שמרו רק וולין וארשינוב על נאמנותם למאכנו עד הסוף; האחרים מצאו תוך כמה חודשים כי היה זה בלתי אפשרי לפשר בין התיאוריה האנארכיסטית לבין הפראקטיקה הפרטיזנית, ועזבו אותו. אולם, לפחות לזמן מה נערך השבועון "נאבאט"  -הבטאון האנארכיסטי החשוב ביותר באוקראינה - במטה הכללי של המורדים, והבאים זה מקרוב עשו רבות בכדי להעלות את רמת העיתונים והכרוזים המאכנוביסטיים.

 

באיזור אחד או שניים הושגה התקדמות מסויימת לקראת ייסוד בתי-ספר. המטרה היתה להפעיל את הרעיונות החינוכיים של האנארכיסט הספרדי פרנסיסקו פרר. בתי-הספר נועדו להיות רכושם של ההמונים העמלים עצמם, ולהיות עצמאיים מכל השפעה מצד דת או מדינה. המורים נועדו לקבל את צורכי-מחייתם מהקהילה, אותה ישרתו. אנו שומעים על ועדות שנתמנו, ועדות שמתפקידן היה לתכן תוכניות. אין בידינו מימצאים שיוכיחו כי אכן החלו בתי-ספר כאלה לתפקד.

 

ההתנגדות המאכנוביסטית לכל צורה של אפליה על בסיס גזעי או לאומי בוטאה לעיתים קרובות בבהירות. הם התנגדו לפטליוריסטים, בגלל שאלה היו בורגנים. האידיאות המאכנוביסטיות בדבר העצמאות האוקראינית הוגדרו על-ידי הסובייט הצבאי-מהפכני בהצהרה מאוקטובר 1919: עצמאות פירושה התאגדות חופשית של פועלים ואיכרים, ואין לה שום דבר משותף עם "עצמאות בעלת אופי לאומי". יהודים החזיקו בעמדות הנהגה בתנועה בכל משך קיומה, והאנטי-שמיות הוקעה באופן סדיר בצווים, בהכרזות ובמאמרים ב"פוט ק סבובודה". מעט גילויים אנטישמיים התקיימו כמובן, אך מקרים של יחס בלתי-הוגן או הסתה נגד יהודים נענשו לעיתים בחומרה. אנו שומעים על מאכנו עצמו, שירה בפרטיזן ותיק אשר כתב סיסמה על הקיר בנוסח: "הגנו על המהפכה! יחי מאכנו! הלאה היהודים!".

 

יחסם של המאכנוביסטים לענייני שיפוט וצדק בוטא בהצהרה של קונגרס גוליאי-פוליה מפברואר 1919: "באשר לבעיית הצורך באירגון מנגנון מינהלי משפטי - אנו מציעים כעקרון בסיסי, שכל בית-משפט קפדני ותמידי, כל מנגנון משטרתי וכל קודיפיקציה סופית של חוקים, יוצרים פגיעות בזכויות האוכלוסיה להגנה עצמית... צדק אינו יכול להיות מופעל בצורה אדמיניסטרטיבית, אלא הוא חייב לבוא כפעולה חיה, חופשית ויוצרת של הקהילה... חוק וסדר חייבים להישמר על-ידי כוחה היוצר של הקהילה המקומית, ואסור שפעולה זו תושאר למומחי משטרה".

 

הוויכוח בשאלת היכולת המאכנוביסטית להישגים קונסטרוקטיביים נראה בלתי-רלוונטי. רבים מרעיונותיהם נראו הגיוניים לאיכרים האוקראיניים, אשר היתה להם שאיפה פוליטית אחת - להיפטר מכל התערבות חיצונית בענייניהם. מרבית רעיונותיהם הם חסרי-תועלת כאשר מנסים לממש אותם ביחידה מינהלית גדולה יותר, או מפותחת יותר. אילו היו מושארים לנפשם היו מאכנו ויועציו עשויים - בדרך של נסיון או למידה מטעויות למתן את רעיונותיהם עד כדי כך שהיו יכולים לאפשר את קיומו של סדר חברתי מעשי פחות או יותר. אולם היו להם יותר מדי אויבים, והם נאלצו להימצא בבריחה מתמדת. לא היה להם כל מנגנון תחיקתי. הסמכות העליונה שלהם היה הקונגרס, אך הם גורשו לעיתים קרובות ממרכזיהם - לפני שישיבות הקונגרס יכלו להתקיים. הסובייט הצבאי-מהפכני היה רק מכשיר בידי הקונגרס; בעצם נטה המטה הכללי לרוב להתעלם מהסובייט הצבאי-מהפכני. בנסיבות הרוחניות והגשמיות של התקופה לא יכלה ה"מאכנובשצ'ינה" להיות תנועה פוליטית מאורגנת. היא היתה צבא - צבא פרטיזנים יוצא-דופן  - בעל פוטנציאל עצום לעורר את התלהבות האיכרים, ובעל מספר רעיונות מבולבלים.

 

צבא המורדים המהפכני של אוקראינה

בכוחו המספרי של צבא המורדים חלו תנודות גדולות. תקופת השיא היתה בסוף שנת 1919, כאשר הפרסטיז'ה של מאכנו היתה בשיאה, וכאשר החזיק באיזור רחב למדי, ממנו יכול היה לגייס חיילים. ההערכות הסובייטיות בדבר כוחו בתקופה זו נעות מ-40000 רגלים ו-15000 פרשים ועד 14000 רגלים, 6000 פרשים ו-5000 תותחנים ומיקלענים: למאכנו היו אז 48 תותחי-שדה, 4 רכבות משוריינות, 4 כלי רכב משוריינים ו-1000 מכונות-ירייה.

 

אף תפקיד פיקודי לא הוחזק בידי קצינים מהצבא הצאריסטי או בידי מישהו מהמעמד הבורגני או העליון. וולין מונה שלושה-עשר מהמפקדים הבכירים של מאכנו; מהם היו אחד-עשר איכרים ושניים - פועלים. רשימה דומה, המונה שמונה-עשר מפקדים, נמסרה על-ידי ארשינוב. מהם היו ארבעה-עשר איכרים, שלושה פועלים ומורה-כפרי אחד. וולין מוסר כי ההרכב האתני של הצבא היה כדלהלן: 85% אוקראינים, 8% רוסים והשאר - יהודים, יוונים, טאטארים וגרמנים מדרום-אוקראינה. עובדה המוסכמת על שניהם היא כי אחוז גבוה - גם מבין הקצינים וגם מבין החיילים - באו מגוליאי-פוליה ומהאיזורים הסובבים אותה. כלי-הנשק העיקריים היו רובים קצוצי-קנה ומכונות-ירייה - האחרונות נישאו ברובן על "טאצ'אנקות".

 

הלבוש היה רבגוני. אדם היה לובש מה שיש לו - עד שיוכל להשיג משהו טוב יותר. ביקטרינוסלב ראה מירושבסקי מורדים רבים לבושים במדים בריטיים שנלקחו שלל הלבנים. הוא ציין גם כי המוראל באותו זמן היה גבוה, והאנשים - שוחרי מלחמה: המורדים היו נחושים בהחלטתם לחסל את דניקין, אחר כך לחסל את הקומיסארים במוסקבה ואחר כך לצעוד מערבה נגד הבורגנות האירופית. המורדים היו לוחמים חסרי-רחמים, ולא השאירו ללבנים כל תקווה - אלא אם כן היה יסוד להאמין כי השבויים היו מוכנים להחליף צד. פורסמו צווים חוזרים ונשנים נגד ביזה ושכרות, וננקטו עונשים דראסטיים לסירוגין: מפקד בריגאדה נורה באשמת ביזה באוקטובר 1919, ומפקד גדוד נורה בקיץ 1920. אך הבעיה לא חוסלה אף פעם: האיכרים המורדים חונכו מילדות להתייחס אל אנשי-העיר כאל אויביהם, והבינו זאת כזכותם לקחת מהערים מה שרצו.

 

הצבא אורגן בדיביזיות שכללו שלוש בריגאדות כל אחת, עם שלושה גדודים לבריגאדה ושלושה בטאליונים לגדוד. לכל יחידה היה קומיסאר פוליטי שנבחר על-ידי אנשי השורה. מאכנו מינה את הקצינים שפיקדו על כוחות-משימה, שפעלו באופן עצמאי. מפקדים אחרים היו נבחרים לעיתים וממונים לעיתים. מאכנו שמר את הזכות לבטל בחירת מועמד מסויים, אם הוא לא היה שבע-רצון ממנו; באותה צורה, אם יחידה לא היתה מרוצה מהמפקד הממונה - היה האיש בדרך-כלל מועבר לתפקיד אחר. בסוף 1919, במערכה נגד דניקין, פעל הצבא בדרך-כלל במלוכד; ב-1920 גרמו נסיבות המלחמה נגד הבולשביקים לנטיה גוברת והולכת לשלוח כוחות-משימה עצמאיים; אלה, כאשר סיימו את תפקידיהם, היו חוזרים למקום-מיפגש קבוע מראש, או שהיו מצפים להוראות נוספות שיובאו על-ידי שליח.

 

כפיית המשמעת היתה נושא לבעיות שנתעוררו שוב ושוב. במיוחד היתה בעיה כיצד לגרום לציות לפקודות שלא השביעו את רצון היחידות. כאן, כמובן, היתה לאישיות המפקד חשיבות עצומה: מאכנו פירסם בדצמבר 1919 פקודת-יום, המטילה את האחריות לכשלונות צבאיים מסויימים על המפקדים. היו מקרים בהם נענשו יחידות - על אי-ציות לפקודות - על-ידי נטילת סוסיהן ופירוקן מנישקן. אסיפות כלליות של גדודים ובטאליונים שיחקו אף הן תפקיד מסויים בתהליך. אנו שומעים על אסיפת-גדוד אשר העבירה החלטה נגד כל משחקי הקלפים ונגד אספקת משקאות חריפים - גם לפרטיזנים וגם למפקדיהם. באותה אסיפה הועברה גם החלטה שיש לציית לכל הפקודות, בתנאי שהקצין הפוקד לא היה שתוי בעת נתינתן.

 

מאכנו גילה כושר שיפוט ראוי לציון בבחירת בכירי מפקדיו. הכישורים הנחוצים היו מדוייקים: מלבד רכישת אמון הגייסות ושמירתו נזקקו המפקדים ליוזמה, לתושייה, לגמישות ולקשיחות גופנית בלתי-נלאית. מהירות והפתעה היו עיקרי הטאקטיקה המאכנוביסטית. חיל-הרגלים נישא בעגלות, וגם חיל-הרגלים וגם חיל-הפרשים יכלו לנוע במהירות כפולה מזו של גייסות-צבא רגילים. מאכנו ניצל כל הזדמנות להגיע לעורף האויב. אם הותקף - היה מעדיף לסגת, להשאיר יחידה קטנה אל מול פני האויב כדי שתפעל כפתיון, להעביר את עיקר כוחו מסביב לאגפי האויב ולתקוף אותו בהתקפת-נגד מאחור. הפרטיזנים עשו שימוש בכל טכסיס שהערמומיות האיכרית יכלה להמציא - מארבים, שימוש במדי-האויב להסוואה וביום כניעה. אם הותקפה יחידה ללא אפשרות להיחלץ, היו אנשיה קוברים את נישקם ואת ציודם, ונעלמים, כאיכרים, בתוף הכפרים הסובבים, כשהם ממתינים להזדמנות להתלכד מחדש ברגע שהאויב יתרחק. בתקופת השיא, בה היתה נאמנות האיכרים שמורה למאכנו, היה זה כמעט בלתי-אפשרי עבור האויב לאתר את היחידות המאכנוביסטיות: האיכרים לא דיברו. פעילות מודיעין ושמירת הקשר היו עניינים פשוטים בהשוואה עבור המורדים.

 

אף על פי שבעיית האספקה הופיעה תמיד בסדר-היום של הקונגרסים המאכנוביסטיים, לא נראה שנעשה איזשהו נסיון רציני להקים מחלקת אספקה מאורגנת. אין בידינו שום דיווח על הקמת בתי-מלאכה לתיקונים או בתי-חרושת לתחמושת - כפי שנעשה על-ידי הצבא האדום, ואפילו על-ידי מרבית התנועות הפרטיזניות בסיביר. סיבה אחת היא, שהמורדים היו לעיתים קרובות מדי בתנועה; סיבה אחרת, שבתי-מלאכה קטנים וחובבניים לא היו יכולים להיטיב בהרבה את המצב, בגלל הבזבוז העצום של כלי-נשק קטנים ושל תחמושת. במשך הקאריירה שלו לכד מאכנו כמויות עצומות של אספקה מכל הסוגים מכל אויביו השונים. הרבה מזה חולק לכפריים המקומיים. מהשאר היה מנהגו של מאכנו לקבור, בחשאיות גמורה, את אותם כלי-נשק אשר אי-אפשר היה לשאתם. מאוחר יותר חפרו הבולשביקים והוציאו את תוכנם של מספר מטמונים כאלה. אנו שומעים גם על כך שמאכנו היה קובר זהב. מזון וסוסים סופקו על-ידי הכפריים. אחד הסודות של המהירות המאכנוביסטית היה, שאנשיו יכלו תמיד להחליף סוסים עייפים בסוסים רעננים בעת המסע. מאוחר יותר, כאשר מעברם הבלתי-פוסק של קבוצות לוחמות ושל צבאות ייבש את מקורותיהם של הכפריים האוקראיניים, נעשתה בעיית המזון והסוסים קשה יותר.

 

במשך כל מערכותיהם הקדישו המאכנוביסטים תשומת-לב רבה לחוליהם ולפצועים, ושיירות ארוכות של עגלות - שנשאו פצועים וחולי טיפוס - התנהלו מאחורי הגוף העיקרי של הצבא: אבל הנסיבות לא איפשרו הקמת שירות רפואי יעיל.

 

על השירותים החשאיים המאכנוביסטיים - ה"ראזוודקה" וה-"קומיסיה פרוטימאכנוביסקיך דל" - אנו יודעים מעט מאד. ההפרזות שלהם גונו בחומרה על-ידי הבולשביקים; ההיסטוריון הסובייטי קובאנין מביא את ההפרזות הללו כהוכחה לצביעותם של המאכנוביסטים בגדפם את ה"צ'קה". הקרבות המאוחרים של מאכנו היו בין הנקמניים והעקובים-מדם ביותר בהיסטוריה, ובנסיבות כאלה ניתן להסיק בביטחון כי שירותים-חשאיים אלה היו אחראיים למעשי אי-צדק ולמעשי אכזריות תכופים. וולין היה עד לעובדה כי הם לא היו תחת כל פיקוח יעיל. אבל, כדוגמת יריבתם ה"צ'קה", נראה כי השירותים המאכנוביסטיים לא היו חסרי הצלחה בביצוע המשימה לשמה הוקמו.

 

באטקו מאכנו

מאכנו עצמו - אף בהיותו בשיא כוחו והשפעתו - שמר על קווי אופי רבים של האיש הצעיר, אשר שלוש שנים קודם לכן בא מכלא בוטירקה כדי להפוך את המהפכה האוקראינית למציאות. הוא שמר על חיוניותו הפיסית הראויה לציון. למרות מחלת הריאות ממנה סבל, למרות היותו לאחר מחלת טיפוס ולמרות פציעותיו הרבות, יכול היה לרכב יותר ולעבוד יותר מאשר כל אחד מחבריו. לעולם לא היה שוכב לישון לפני שסיים את המשימה שהטיל על עצמו, ושעתיים מאוחר יותר כבר היה מקיש על חלונותיהם של אנשי המטה שלו, כדי להחזירם לעבודתם. הוא חי כאיכר בעצמו, ותמיד היה פנוי ומוכן לקבל את פני איכריו. תמיד היה מותיר לעצמו פנאי לשמוח עם האיכרים, לשתות אתם ולהושיט יד בעבודת הדיש. הוא היה נוהג לסמן לעצמו בפנקסו, שבועיים מראש, שעליו להתפנות לחתונה כפרית. מכאן גם הפופולאריות העצומה שלו. נאמר כי כמה מפיקודיו, בייחוד קרילנקו, היו חיילים טובים לפחות כמותו, וכנראה גם אדמיניסטרטורים טובים ממנו; אך איש מהם לא יכול היה לסחוף אחריו את הכפריים כפי שהוא היה יכול.

 

במשך הזמן הוא נעשה טרוד יותר ויותר בעניינים הצבאיים, והיה קשה יותר ויותר להחזיקו רחוק מקו-החזית כאשר התנהלו מיבצעים צבאיים. כאשר היה חולה, או פצוע קשה, עמד על כך שיינשא בעגלה יחד עם גייסות החזית, עד שהבריא מספיק כדי לרכב שנית על סוס. הוא היה בעל תעוזה, בעל התמדה ובעל תחבולות; יהיה המשבר שנקלע לתוכו אשר יהיה - אף פעם לא היה עצבני ולא נתקף בפאניקה.

 

ביטויים של עצבנות הופיעו רק במישרדו. עם הזמן הפך פחות ופחות סבלני לפרטים מינהליים, וגם להשגות התיאורטיות של חבריו, האנארכיסטים ה"טהורים". הוא לא הירשה לעצמו להניח להחלטות המילוליות של הסובייט הצבאי-מהפכני להפריע לו. וולין, בעת שביו בידי הבולשביקים, כתב ש"יחסו האישי של מאכנו אל הסובייט הצבאי-מהפכני היה... להתעלם ממנו באופן חלקי". האנארכיסטים של "נאבאט", אשר עזבוהו ב-1920, כינסו ועידה מאוחר יותר באותה שנה, בה קיבלו החלטה האומרת כי "באטקו מאכנו, כמנהיג ה"מאכנובשצ'ינה", בהיותו בעל תכונות מהפכניות רבות-ערך, שייך למזלנו הרע לאותה קבוצה של אנשים, אשר אינם יכולים תמיד לכפוף את הקאפריזות האישיות שלהם לטובת התנועה". בשנים מאוחרות יותר עתיד וולין לומר עליו כי "לא היה לו כל ידע פוליטי תיאורטי או היסטורי; לכן לא היה מסוגל להסיק את ההכללות המהפכניות הנחוצות". ארשינוב מביא תלונה דומה.

 

מאכנו היה מרבה לשתות, והירבה לעשות כן ככל שעבר הזמן. קובאנין מצטט כמה קטעים מיומנה של "אשתו", פדורה גאינקו (נטען כי היומן נתפס על-ידי הצבא האדום ונשמר בארכיונים של חארקוב), הנותנים דוגמאות לשיכרותו. ארשינוב חולק על האותנטיות של היומן, ומצביע על כך שאשתו החוקית - גאלינה אנדרייבנה (אשר ברחה עם מאכנו לחו"ל), לא שמרה ולא איבדה כל יומן. על כל פנים, קיימות הרבה הוכחות אחרות למנהגי השתיה שלו. וולין חושב כי השפעת האלכוהול עליו היתה מעוררת רחמים. "היתה לכך השפעה קטנה בלבד על מצבו הגופני. אולם האלכוהול עשהו נוח לכעוס, לא צודק, שאינו-מקבל-מרות ואלים". וולין: "פעמים רבות במשך שהייתי עם הצבא מצאתי את עצמי במצב של יאוש כשהייתי נפרד ממנו, לאחר שלא יכולתי להביאו לכלל מחשבה הגיונית בשל מצבו הבלתי-נורמאלי. ואכן, בתקופות מסויימות זה הפך להיות כמעט מצבו הנורמאלי". וולין ממשיך: "החולשה השניה של מאכנו, ושל רבים מחבריו הקרובים, היתה יחסם לנשים. אנשים אלה, במיוחד כשהיו שתויים, לא יכלו להתאפק מלנהוג בצורה בלתי מהוגנת - "מבחילה" תהיה לרוב מילת התואר המתאימה - שהיתה מגיעה כמעט לאורגיות, שבהן היו נשים מסויימות חייבות להשתתף".

 

מאכנו היה מוכן פחות ופחות לקבל עצות. ככל שהפך להיות יותר דיקטאטורי כן פיתח גם תחושה מוטעית בדבר בטחונו. החלטותיו היו קאפריזיות, ונתקבלו בלחץ הרגע. הוא סירב לחשוב על המצב לעומקו, או לחשב התפתחויות עתידיות אפשריות. היה קל לדעת מראש על התקפת הבולשביקים בתחילת 1920, ועל התקפתם בסוף אותה שנה. אך בשני המקרים לא עשה מאכנו כל הכנות-נגד.

 

הצבא האדום תוקף

הצבא האדום כבש את קייב ואת חארקוב בחודש דצמבר 1919. חייליו צעדו לתוך יקטרינוסלב חודש ימים לאחר שמאכנו נסוג משם. שבועות מעטים אחר כך הם כבשו את צאריצין ואת רוסטוב. הלבנים הובסו בצורה מוחלטת: לקראת סוף חודש מארס (1920) הם נדחקו לתוך חצי-האי קרים, ודניקין עמד למסור את הפיקוד לווראנגל.

 

חיל-החלוץ של הצבא האדום התקשר לראשונה עם הצבא המאכנוביסטי שבאלכסנדרובסק בדצמבר. בתחילה שוב היו היחסים ידידותיים: הייתה תחושה של סולידאריות בשל הנצחונות על הלבנים, נערכו פגישות-אחווה והוחלפו ברכות הדדיות. אולם זמן קצר אחר כך, לקראת סוף השנה, שלחה מיפקדת הארמיה ה-14 של הצבא האדום (בפיקודו של וורשילוב) הוראות רשמיות למאכנו, שעליו להתקדם עם צבאו ולתפוס עמדות בגבול הפולני. יש לאשר שהיו כמה סיבות צבאיות לתיגבור איזור זה, אם כי המלחמה נגד פולין לא היתה עתידה לפרוץ במשך ארבעה חודשים נוספים. אולם הצד הסובייטי הודה שפקודה זו "הוכתבה" בראש ובראשונה "על-ידי הנחיצות" לחסל את ה"מאכנובשצ'ינה" כתנועה עצמאית. רק כאשר יהיה מאכנו רחוק מארץ מולדתו אפשר יהיה לפעול נגד השפעתו, לפלג את הפרטיזנים שלו ולהכליל אותם בתוך יחידות שונות של הצבא האדום. כבר היו מקרים קודמים (במיוחד בסיביר) בהם פתרו השלטונות הסובייטיים בעיות, שיצרו מנהיגי פרטיזנים, על-ידי שליחתם להילחם בחזיתות רחוקות. מאכנו ואנשי מטהו, על כל פנים, היו מודעים לגמרי למניעי הסובייטים. תשובה מנוסחת בהגיון נשלחה אל הארמיה ה-14: צבא המורדים, שהוא יותר מהפכני מכל צבא אחר, עתיד להישאר באוקראינה, אליה הוא שייך; ההעברה המוצעת אל הגבול הפולני היא ללא סיבה, ובכל מקרה - אינה אפשרית כל עוד ממשיכה מגיפת הטיפוס להשתולל.

 

באותו זמן פנו אל אנשי השורה של הצבא האדום, תוך עקיפת הפיקוד האדום, לבל יטלו חלק ב"פרובוקאציה" זו. לא היתה כל תגובה מיידית מהצד הבולשביקי.

 

אבל, באמצע ינואר 1920 הכריז הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית על מאכנו ועל צבאו כעומדים מחוץ לחוק, והצבא האדום תקף.

 

במסעם ל"שילוב" דרום-אוקראינה נמצאו הבולשביקים במצב טוב הרבה יותר מאשר מצבם באביב. כאשר דניקין מובס והמלחמה הפולנית עדיין מעבר לאופק - היו בידם הרבה יותר גייסות חופשיים. האירגון-מחדש של הצבא האדום בידי טרוצקי כבר ארך מספיק זמן כדי שהשפעתו תבוא לכלל ביטוי. שירותי העזר - שה"צ'קה" לא היתה הפחותה שבהם - תוגברו ושופרו. האיכרים, לאחר שהתנסו בשלטון הצבאות הלבנים, היו כעת פחות עויינים לאדומים, והממשלה הסובייטית היתה כעת במצב טוב יותר - כך שהיתה מסוגלת לעבוד על פי מדיניות קבועה, יותר מאשר בדרך של איפרוביזציות חפוזות. בחודש פברואר אושרו ההוראות להבטיח חלוקת אדמות נוספת לאיכרים העניים, ובתוך מספר חודשים קוצץ מספר החוות הממשלתיות הלא-אהודות לחצי, ושיטחן בשני-שליש. אדמה נוספת נלקחה מהאיכרים העשירים יותר והועברה לעניים יותר. נפתח מסע אינטנסיבי לפלג את האיכרות ולהבטיח שיתוף פעולה פעיל מצד ה"בדניאקים" נגד ה"קולאקים".

 

המלחמה של 1920 לא היתה מלחמה של קרבות גדולים. היו מספר התנגשויות, וגוליאי-פוליה החליפה ידיים כמה פעמים תוך שפיכות-דמים לא מעטה. כוח המורדים היה בתקופה זו קטן מאשר בסוף 1919, ומיתקפותיו של מאכנו הוגבלו להתקפות-פתע על יחידות מבודדות של הצבא האדום. מטרת הבולשביקים היתה כפולה - לכתר את מאכנו ולעקור את השפעתו הכפרים. במטרתם הראשונה נכשלו, בשניה הם השיגו - על-ידי מספרם העדיף ועל-ידי אכזריות עקבית - הצלחה חלקית. אחת האבידות המאכנוביסטיות הראשונות היה וולין: הוא היה מרותק למיטתו - חולה בטיפוס - כאשר נתפס בידי האדומים, ונשלח בחזרה לכלא במוסקבה.

 

עם כיבוש כפר על-ידי הצבא האדום היו אנשי ה"צ'קה" צדים ותולים את כל תומכי מאכנו; היה מוקם סובייט צייתני; פקידים היו מובאים או מתמנים למישרות ציבוריות, כדי לארגן את האיכרים העניים ואת משלוחי התוצרת החקלאית; שלושה או ארבעה אנשי מיליציה אדומים היו מושארים כתמיכה מזויינת בבוסים החדשים של הכפר. לא תמיד פעלה השיטה היטב. אף על פי ששיטת  ה"סובחוזים" (החוות הממשלתיות) מותנה בצורה משמעותית, נשאר הקומוניזם-הצבאי בתוקף. היו החרמות, היו גיוסים והיתה עבודת-כפיה. כפיית משלוחי התוצרת בוצעה בגסות, בצורה לא מתוכננת, ועוררה התנגדות מרה. האיכרים החלו לעכב שוב את המשלוחים ולנטור טינה. חברי הסובייט שמונו לאחרונה (ואפילו חברי ועדי

האיכרים-העניים) היו מתגלים לעיתים כקולאקים. ממוני הבולשביקים היו נרצחים, מגורשים או מופחדים עד כדי כך שנמנעו מלבצע את תפקידיהם. בכל רגע יכולה היתה קבוצה מאכנוביסטית להופיע מעבר לאופק, והבוסים החדשים היו נאספים ונורים למוות.

 

אי אפשר להעריך את מספר הקורבנות. וולין וארשינוב נוקבים במספר של מאתיים-אלף איכרים שנהרגו בידי האדומים - חלק נכבד מהם היו קורבנות ההוצאות-להורג של ה"צ'קה". המאכנוביסטים הרגו את כל פעילי המפלגה הבולשביקית שיכלו לתפוס, את כל אנשי ה"צ'קה" והמיליציה ואת כל הפקידים של יחידות ההחרמות-בכוח ושל אירגוני-האיכרים-העניים.

 

בפעולות צבאיות ירו הבולשביקים בכל השבויים. המאכנוביסטים ירו בכל הקצינים השבויים, אלא אם כן התערבו אנשי השורה האדומים לטובתם. החיילים נשלחו לרוב לבתיהם; אחדים מהם התנדבו לשרת יחד עם המורדים.

 

דוחות הצבא האדום מספרים על מוראל ירוד; מפקדים אדומים ומספר קומיסארים פוליטיים נאסרו - יחידותיהם לא הראו כושר לחימה מניח את הדעת. ברור שרבים מחיילי הצבא האדום לא גילו התלהבות בשלב ספציפי זה של מלחמת האזרחים. האדומים השתמשו במספר גייסות לאטיים וסיניים כדי להקטין את הסיכון של אחוות-לוחמים בין שני הצדדים.

 

עם פרוץ המלחמה הפולנית לא הוקטן הצבא האדום בדרום-אוקראינה. העליונות המספרית של האדומים היתה מכרעת - כמקודם. מאכנו והגוף העיקרי של צבאו נרדפו הלוך ושוב בכל הארץ. במקרה אחד אולץ להתייצב ולהילחם - והוכה; אך תמיד היה משתמט מהיתקלות, מארגן מחדש את כוחותיו ומופיע שוב כדי להנחית מהלומה במקום ובשעה הבלתי-צפויים ביותר. אנו שומעים עליו כשהוא תופס מחציתה של סוללה ארטילרית, רכבת אספקה ורגימנט חיל-רגלים אדום שלם. הבולשביקים הפעילו את כל אמצעי הפרופגנדה וההטעייה. דוחות שסיפרו על מותו של מאכנו או על נפילתו בשבי הופיעו שוב ושוב. ה"צ'קה" ניסתה ללא הפסקה, וללא הצלחה, להתנקש בחייו.

 

איך שלא יהיה, שיטות הבולשביקים ועוצמתם החלו להטביע את חותם. מאכנו היה חלש - בסוף קיץ 1920 - הרבה יותר מאשר היה קודם, באביב. הכיבושים החוזרים ונשנים של כפר אחר כפר על-ידי הצבא האדום ועל-ידי ה"צ'קה", אחת היתה משמעותם: חיסול (או הרתעה לזמן ממושך) כל הפעילים האנטי-בולשביקיים. יותר מזה, השנים הארוכות של הלחימה וההחרמות הביאו את האיכרים למצב של ליאות ועוני. הם רצו שלום, כל צורה של שלום. כבר לא נותרו להם סוסים או אספקה, אפילו עבור הצבאות המאכנוביסטיים המצטמקים. לא היה להם דבר לתיתו, והם התרעמו על דרישות שהוצבו בפניהם. בעיית המחסור בסוסים היתה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, משום שהטאקטיקה המאכנוביסטית התבססה על מהירות, ומהירות היתה תלויה בסוסים רעננים.