תמצית ההיסטוריה האוקראינית

ראשיתה של המדינה הרוסית היתה בעצם באיזור הידוע היום בשם אוקראינה. מדינה זו, "רוס", שמרכזה היה בקייב, התקיימה למן המאה ה-9, התפשטה צפונה ומערבה במאות ה-11 וה-12, ונהרסה בעת הפלישה הטאטארית בשנים 41-1237. הכתר הקיובי עבר אל משפחת נסיכים פולנית בעקבות קשרי נישואים, וב-1340 הגיע אל המלך קאזימיר "הגדול" - אשר צרף אל מלכותו את הנסיכות האוקראינית של גליציה ולודומריה.

 

בתקופה ההיא פתחה ליטא בהתפשטות מהירה מזרחה ודרומה - לאוקראינה. ב-1386 אוחדו השושלות, הפולנית והליטאית, ואוקראינה נפתחה להתפשטות פולנית. הגבול נע ביציבות מזרחה. נוצר גם סדר חברתי חדש - האיכרים הוכנעו לאדונים המקומיים, שעבורם אולצו לעבוד. אך בדרום-מזרח השתרע "שטח הפקר", לשם ניתן היה לברוח בקלות יחסית. האיכרים הבורחים הללו נקראו "קוזאקים", סירוס המילה התורכית "קאזאך", שפירושה "הרפתקן" או "פושע". בתחילת המאה ה-16 החלו המלכים הפולניים והדוכסים-הגדולים של מוסקבה לארגן קולוניות צבאיות של קוזאקים, כדי להגן על מדינותיהם מפני פשיטות הטאטארים. בסוף המאה  כבר היו הקוזאקים של הדנייפר ושל הדון בעלי-אדמות, וניהלו חיים של יושבי-קבע. ב-1569, כאשר הפך האיחוד הפולני-ליטאי לאיחוד ממשי, הופרדה אוקראינה מליטא וחוברה לפולין. הקוזאקים האמינו שכלוחמים הם היו חופשיים מכל קשרי המרות הפיאודאליים. אולם עבור בעלי-האחוזות היו הקוזאקים שברחו אל הדנייפר התחתון, אל מעבר לגבול, מורדים בשלטון. הם ניסו לכפות עליהם ציות, ועוררו התמרמרות.

 

לניגודים החברתיים היה גם בסיס דתי. בעלי-האחוזות המקומיים קיבלו את הדת הקאתולית והתערו במישטר הפולני. הפקידים ואנשי המנהל היו גם הם קאתולים. האוכלוסיה היתה אורתודוכסית (פרובוסלאבית). בהדרגה התפתחה גם אידיאולוגיה לאומית בדלנית אוקראינית. התפתחות זו לא נעצרה גם לאחר האיחוד הדתי, שהושג ב-1596: תשעה מתוך עשרת הבישופים האורתודוכסיים הכירו במרות העליונה של "הכס הקדוש" ברומא בענייני הדוגמה הכנסייתי, אך הם המשיכו לשמור על כללי הטקס המסורתיים שלהם. כתוצאה מכך התחלקה האוכלוסיה האוקראינית לשלוש קבוצות דתיות - הקאתולים, בעלי הטקס הלאטיני, שהיו ברובם מזוהים כפולנים; הקאתולים ה"מאוחדים" - רובה של האוכלוסיה הכפרית; והאורתודוכסים - הקוזאקים.

 

מ-1578 קיימו הפולנים כוח קטן של קוזאקים "רשומים" בצבאם. יתר הקוזאקים נחשבו כחלק מהאיכרות הפיאודאלית, או שיצרו את "הקוזאקים הז'אפורוז'יים", שישבו בדנייפר התחתון, והיו בעלי שלטון-עצמי. ב-1630 גדל מספר הקוזאקים ה"רשומים" ל-8000, וכניסיון של פשרה אף בוצעה הפרדה במישרות הגבוהות של הכנסייה בין ה"מאוחדים" לבין האורתודוכסים. אולם כאשר בנו הפולנים מצודה צבאית בקודאק, כדי לפקוח-עין על הז'אפורוז'ה, פרצו מספר מרידות (38-1635) שדוכאו כולן. כתוצאה מכך העביר ה"סיים" הפולני צו, המוריד את מספר הקוזאקים ה"רשומים" ל-6000, בכוונה לפתוח בדיכוי השלטון-העצמי של הקוזאקים.

 

קצין קוזאקי בשירות הפולנים - בוגדן חמילניצקי - "ירד למחתרת" ב-1646, ושנתיים אחר-כך נבחר להטמאן (מפקד עליון) של הקוזאקים הז'אפורוז'יים, אסף אלפי לוחמים אל דגלו, כבש בהפתעה את קודאק, השיג עזרה מהטאטארים, ובמאי 1648 הביס את הפולנים בשני קרבות גדולים. הוא התקדם לתוך פולין, ניצח בקרב נוסף, כבש את לבוב והטיל מצור על זמושץ'. בכל רחבי הארץ התפשטו מעשי-טבח של בעלי-האחוזות, הכמורה הקאתולית וה"מאוחדת" ושל היהודים. מלך פולין הבטיח לשלוח ועדת-חקירה לאוקראינה וההטמאן הפסיק את הלחימה. באוקטובר נכנס חמילניצקי לקייב ונתקבל כמשחרר.

 

בווארשה נתקלה "מפלגת הפשרה" בהתנגדות מצד כל האצילים מאוקראינה, שדגלו בדיכוי המרידות בכוח. במארס 1649 חידש חמילניצקי את הקרבות. הפולנים הובסו שוב. ושוב הושג הסכם, לפיו יועלה מספר הקוזאקים ה"רשומים" לארבעים-אלף, וכל פקידי הכתר בקייב, צ'רניגוב ובראטסלאב יהיו אורתודוכסיים. ההסכם זכה לביקורת גם מצד האצולה הפולנית וגם מצד הקוזאקים. הראשונים התנגדו ליצירת מחוז אוקראיני אוטונומי בתוך גבולות פולין; האחרונים התמרמרו על חזרת בעלי-האחוזה הפולניים לאחוזותיהם. התפשטה הסתה בקרב הקוזאקים נגד מדיניותו של חמילניצקי, והוא נאלץ לפתוח במערכה נוספת, באביב 1651, אך הפעם הובס. הוא נאלץ להסכים להסדר חדש: מספר הקוזאקים ה"רשומים" הופחת לחצי, והפרובינציות של צ'רניגוב ובראטסלאב חדלו מהיות טריטוריה קוזאקית. ה"ראדה" (המועצה הקוזאקית) התנגדה גם להסכם זה, והחליטה שנה אחר-כך לחדש את הקרבות ולבקש עזרה מהצאר הרוסי.

 

הצאר רומאנוב השני ראה בכך הזדמנות להשתלט מחדש על "רוס" הקיובית. באוקטובר 1653 הכריזה מועצת המלחמה המוסקבאית מלחמה על פולין. חודשיים אחר-כך בוצע הטקס הפיאודאלי, לפיו "הוכנעה" אוקראינה ל"ידו של הצאר", בהגבלה כללית אחת - יישמרו כל הזכויות והפריבילגיות של הקוזאקים. מלחמה פולנית-רוסית נפתחה, הסתבכה על-ידי התערבות תוקפנית של שבדיה, ונסתיימה בשביתת-נשק ב-1656.

 

חמילניצקי מת ב-1657; ויגובסקי, המזכיר הכללי של ה"ראדה", הוכרז כהטמאן. הוא ניסה לפרוק את עול ה"הגנה" הרוסית. ב-1658 נחתם הסכם שיצר "קומונוולת" של פולנים, ליטאים ורותינים (סירוס המילה "רוסינים"), כלומר - האוקראינים). הסכם זה גרר מלחמה פולנית-רוסית חדשה, שנמשכה שמונה שנים, ונסתיימה ב-1667 בחלוקת אוקראינה בין פולין ורוסיה, כשקו הגבול עובר בדנייפר; שתי הממשלות סירבו להכיר במעמדו של ההטמאן דאז - פטרו דורושנקו; שתיהן לא בטחו בו. דורושנקו ניסה להשיג את תמיכת התורכים. ב-1668 נטל הסולטאן התורכי את אוקראינה "תחת חסותו". ב-1672 צעד צבא תורכי נגד פולין, כבש את קאמייניץ-פודולסקי וכפה על הפולנים הסכם שלום, שלפיו תעבור אוקראינה הפולנית לאימפריה העותומאנית. רק ב-1684, שנה לאחר נצחונו הגדול בווינה על התורכים, יכול היה המלך הפולני יאן סובייסקי ה-4 לסלק את התורכים מאוקראינה, אך הם נשארו בקאמייניץ עד 1699.

 

בגדה ה"שמאלית" באוקראינה הרוסית, תיכנן ההטמאן איבאן מאצפה (1687) לאחד את שני חלקי הארץ. רק ב-1708 הצליח להגיע להסכם עם המלך השבדי קארל ה-12, שעל-פיו תהפוך אוקראינה למדינה עצמאית, עם מאצפה כשליטה. תבוסת השבדים בקרב עם הרוסים (1709) סתמה את הגולל על האוריינטציה האוקראינית הזו. ב-1764 הוכרח ההטמאן האוקראיני האחרון להתפטר.

 

ב-1775 הוכרע איזור הז'אפורוז'ה והקוזאקים פורקו מנישקם. אוקראינה הרוסית חולקה לשלושה איזורי מימשל. ב-1793 אוחדה אוקראינה מחדש, כחלק מרוסיה, בעקבות חלוקתה השניה של פולין. אולם האוטונומיה הפוליטית שלה, ואף שמה, נעלמו. (בחלוקה הראשונה של פולין סופחה גליציה, אוקראינה המערבית, לאוסטריה). המאה ה-19 הביאה התעוררות לאומית אוקראינית. הוקמו מועדונים חשאיים, וב-1861 אף הותר לכתב-עת אוקראיני להופיע. ב-1876 אסרה ממשלת הצאר על השימוש בשפה האוקראינית בבתי-הספר ובדפוס. מרכז התנועה הלאומית עבר אז ללבוב, בירת גליציה. השלטונות האוסטריים התייחסו בסובלנות להתפתחות זו, משום שקיוו כי יוכלו לנטרל באמצעותה את פעילות התנועה הלאומית הפולנית באיזור. ללבוב הגיעו גולים אוקראיניים מרוסיה, ביניהם הסופר חרושבסקי, שאף כיהן כפרופסור באוניברסיטה המקומית. מהפכת 1905 ברוסיה השיגה הקלות לגבי השימוש בשפה האוקראינית ורבים מגולים אלה שבו לבתיהם.

 

במלחמת העולם הראשונה אישרו הרוסים את טענתם כי גליציה ורתיניה הקרפטית הן חלק מרוסיה. כך טען גם המושל הצבאי של האיזור, שמונה לאחר כיבוש לבוב בידי הרוסים. אך רוסיה הצארית הובסה, ונכנסה לתקופה מהפכנית. האוקראינים ראו בכך הזדמנות להשיג אחדות ועצמאות. לאחר מהפכת פברואר התכנס בקייב קונגרס לאומי אוקראיני, שבחר במועצה מרכזית ("ראדה"), והעמיד בראשה את חרושבסקי. ביוני הכריזה ה"ראדה" על הקמת רפובליקה אוקראינית אוטונומית, עם חרושבסקי כנשיא. באמצע יולי הורכבה ממשלה, עם ויניצ'נקו בראש ועם סימון פטליורה כשר-המלחמה.

 

ב-20 בנובמבר, לאחר מהפכת אוקטובר, הודיעה ה"ראדה" על כינוס אסיפה מכוננת אוקראינית נבחרת. הממשלה הסובייטית הגיבה בהקמת ממשלה אוקראינית סובייטית בחארקוב. ב-22 בינואר 1918 הכריזה ה"ראדה" על הקמת רפובליקה אוקראינית "חופשית וריבונית".

 

ב-9 בפברואר 1918 חתמה ממשלת אוקראינה ה"לאומית" הסכם שלום נפרד עם "מעצמות המרכז" בברסט-ליטובסק. למחרת כבשו הסובייטים את קייב, וה"ראדה" נמלטה לז'יטומיר. הצבאות האוסטרו-גרמניים כבשו את אוקראינה, עם התקדמותם נגד השלטון הסובייטי. במהרה נתגלעו חילוקי דעות בינם לבין ה"ראדה", אשר היתה יותר מדי "דמוקראטית" לטעמם. ב-24 באפריל הם ביימו הפיכה ומינו את פאבלו סקורופאדסקי להטמאן של אוקראינה. בעוד שה"ראדה" ייצגה את הבורגנות-הזעירה העירונית, ייצג סקורופאדסקי את בעלי-האחוזות הגדולים ואת הבורגנות הגבוהה. לאחר התמוטטות "מעצמות המרכז" תפס את השלטון בקייב דירקטוריון בראשות ויניצ'נקו ופטליורה (דצמבר 1918).

 

עוד קודם, בנובמבר 1918, חימש המושל האוסטרי האחרון בלבוב את האוקראינים, אשר הכריזו על הקמת רפובליקה של אוקראינה המערבית. הפולנים כבשו את לבוב בסוף אותו חודש, והממשלה האוקראינית, בראשות פטרוביץ', נסוגה לסטאניסלבוב, ב-22 בינואר הוכרז שם על איחוד שתי האוקראינות; אך באותו יום כבש הצבא האדום את קייב. ובעוד הדירקטוריון - עתה עם פטליורה בראשו - נע לוויניצה, הקים כריסטיאן ראקובסקי ממשלה סובייטית אוקראינית בקייב. במאי 1919 כבר היתה כל גליציה המזרחית בידיים פולניות, ובקיץ פתח הצבא הרוסי הלבן - בפיקודו של דניקין - בהתקדמותו לעבר מוסקבה. ב-1 בספטמבר נכנסו הצבאות הלבנים והפטליוריסטים לקייב, והדירקטוריון הציע מאבק משותף נגד הקומוניסטים. אך דניקין סירב לשאת ולתת עם "בדלנים", ברצונו "לשמור על אחדותה של האימפריה הרוסית".

 

דניקין הובס, וב-20 בדצמבר כבר היתה כל אוקראינה בידי הצבא האדום. בסוף החודש היפנה לנין מכתב פתוח אל הפועלים והאיכרים האוקראיניים, בו הכיר בשיוויון שבין העמים הרוסי והאוקראיני, והציע ברית בין השניים. ברית כזו נחתמה כעבור שנה, ב-28 בדצמבר 1920, על-ידי לנין וראקובסקי; משמעות הברית היתה איחוד פדראטיבי.

 

פטליורה נסוג עם שרידי צבא לקאמייניץ פודולסקי. הוא עצמו נסע לוורשה כדי לבקש עזרה מראש המדינה הפולנית - יוסף פילסודסקי ב-22 באפריל 1920 חתם פילסודסקי על הסכם-ברית עם פטליורה, ושלושה ימים אחר-כך פתחו הפולנים במיתקפה באוקראינה. ב-6 במאי כבש הצבא הפולני את קייב. פילסודסקי חלם על הקמתו מחדש של ה"קומונוולת" הפולני-ליטאי-אוקראיני, וקיווה שאוקראינה תיענה לקריאתו של פטליורה. במהרה נתברר כי אוקראינה לא היתה מוכנה לכך.

 

ב-18 במארס 1920 נחתם הסכם שלום בין פולין לבין הממשלות הסובייטיות של רוסיה ואוקראינה. גליציה המזרחית הוכרה כחלק מפולין. חלומם של הלאומנים האוקראינים התנפץ. ב-25 במאי 1926 התנקש בפאריס אנארכיסט יהודי מאוקראינה - שלום שווארצבארד - בחייו של סימון פטליורה והרגו.

 

עובדה אחרונה זו מאלצת אותנו להקדיש תשומת לב למקומם של היהודים באפוס האוקראיני, כדי להבין מעט מן הסיבות לאנטישמיות שרווחה שם, ול"פוגרומים" המרובים שנערכו ביהודים.

 

היהודים באוקראינה

(קטעים מתוך "האנציקלופדיה העברית", כרך ב', עמ' 185-188)

"הגירת היהודים מגלילותיה המערביים של פולין ואוקראינה היתה בראשיתה הגירתם של חוגים אמידים ובעלי הון, שהאצולה הפולנית השתמשה בהונם ובניסיונם לשם ניצולן היעיל של נחלאותיהם ואחוזותיהם הנרחבות בארץ. האצילים מסרו ליהודים בחכירה לא רק אחוזות וענפי-הכנסה מסויימים של המשק (טחנות, דייג, תעשיית-מלח, שריפת יין-דגן וכו') אלא לעיתים תכופות אף כפרים, עיירות וערים, והעבירו לחוכרים את כל זכויותיהם אף את הזכות של שיפוט מלא (גם הטלת עונש-מוות) על נתיניהם. היהודים חכרו גם את ענפי ההכנסה של השלטון, כגון גביית-מכס ומיסים אחרים...

 

"... בתקופה הפולנית היה מצבם של היהודים באוקראינה מצב של "בין הפטיש והסדן": החוכר היהודי טיפל בהנהלת-המשק מטעם בעל-האחוזה הפולני, והיהודי בעיר נשען גם הוא על לקוחותיו מן האצולה והפקידות, הכמורה הקאתולית והצבא במקום. האיכר המשועבד והקוזאק המתמרד, האוקראינים הפרובוסלאבים, ראו בחוכר הכופר אדם זר להם ומתנשא עליהם, שעושה את שליחותם של האציל הפולני השולט בהם ושל הקאתולי שרוצה להעבירם על דתם. העירוני האוקראיני היה אכול קנאה במתחרה העירוני, היהודי הכופר, שמצליח ועולה בעזרתו של השלטון הזר והשנוא. בימי מרידות ומלחמות מצאו שנאה וקנאה זו את פורקנם בגזירות קשות ובשחיטות איומות...

 

"... שחיטות אלו, שמעורריהן זכו להערצה כגיבורים לאומיים, יצרו באוקראינה מסורת עממית של איבה ליהודים, שניזונה מגידולה של האוכלוסיה היהודית בארץ, מעמדותיה הכלכליות ומהפצת הלשון הרוסית ותרבותה בתוכם על-ידי היהודים, שהיה בה - לדעתם של המשכילים האוקראיניים - משום חיזוק למלחמתה של הממשלה הרוסית בתנועה לאומית האוקראינית...

 

"... פרק מיוחד בתולדות היהודים באוקראינה הן השנים 1920-1917, ממארס 1917 - שבו יסדו האוקראינים את המועצה הלאומית שלהם (ה"ראדה"), שהכריזה בינואר 1918 על היפרדותה של אוקראינה מרוסיה, עד אוגוסט 1920, שבו נגמר כיבושה השלם של הארץ על-ידי צבאותיה של רוסיה הסובייטית. בפרק זמן זה ניסו ראשי התנועה הלאומית האוקראינית למצוא דרך שלום והסכם עם היהודים. ראשי התנועה התקרבו לראשי התנועה הציוניות בגליציה המזרחית, ומתוך שיתוף פעולה עמם נאבקו נכד המדיניות הפולנית בארצם. גם בימי המהפכה ניסו לקרב אליהם את היהודים: נתנו להם מקום ב"ראדה" (חמישים ציר), הקימו מזכירות ל"עניינים היהודיים" (יולי 1917) שנעשתה אחר-כך מיניסטריון לענייני היהודים (ינואר 1918), וקיבלו חוק על "אוטונומיה לאומית אישית" למיעוטים הלאומיים והיהודים בכללם. המיניסטריון היהודי (ד"ר מ. זילברפארב - המיניסטר הראשון) הוציא חוק על בחירות דמוקראטיות לוועדי-הקהילות (דצמבר 1918), נוצרה מועצה לאומית יהודית והתכנסה (נובמבר 1918) האסיפה הלאומית הזמנית ליהודי-אוקראינה.

 

המוסדות האלה לא האריכו ימים. ביולי 1918 נתבטלה האוטונומיה, נסגר המיניסטריון היהודי, והפרעות שהתחוללו באותם הימים - בלא שהממשלה נקטה אמצעים כלשהם לביטחונה של האוכלוסייה היהודית - הראו שכל התוכנית הזו באה יותר כאמצעי לרכוש את עזרתן של המפלגות היהודיות לתוכנית ההיפרדות השלמה ברוסיה מאשר כתוכנית להסדר של קבע במישטר המדינה..."

 

"היסטוריה" סטאליניסטית

"... מצב השלטון הסובייטי החמיר אותו זמן, גם על-ידי כך שהצבא האדום היה כבר עייף למדי. חיילי הצבא האדום היו נאלצים להתקדם בתנאים קשים שלא היו כדוגמתם. הוטל עליהם לנהל התקפה נגד חיילות-וראנגל, באותו זמן עצמו, למגר את הכנופיות של האנארכיסטים - אנשי-מאכנו, שעזרו לווראנגל. ואולם, למרות יתרונו הטכני של וראנגל ולמרות היות הצבא האדום משולל טאנקים, הדף הוא את וראנגל אל חצי-האי קרים. בנובמבר 1920 כבשו הצבאות האדומים עמדות מבוצרות על הפרקופ, חדרו לקרים, מיגרו את חילות-וראנגל ושיחררו את קרים משלטון הלבנים והאינטרבנטים. קרים הפכה לסובייטית".

 

עמ' 209-210 מתוך ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות (בולשביקים) קורס קצר, בעריכת ועדה של מקב"מ(ב) אושר על-ידי הוועד המרכזי של המקב"מ(ב) בשנת 1938, הוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1949.

 

הרכבות המאכנוביסטיות עוברות בתחנת פומושנאיה

ראיתי את פרצופיהם הגסים של בחורים עמוסי-נשק לעייפה - חרבות מעוקמות, אנקולי-מלחים, פגיונות מעוטרי-כסף, מקלעים, רובים וחגורי-כדורים של אברזין.

 

על כובעיהן ומצנפותיהם מרובי-הצורות התנופפו ברוח סרטים שחורים-אדומים. המפואר בסרטים התנוסס על-גבי צילינדר מרופט. בעל הצילינדר, לבוש אדרת-פרווה שנגזרה לשם נוחות, היה יורה באוויר - מן הסתם, היה מברך לשלום את תחנת פומושנאיה, שעצרה את נשימתה באימה.

 

הרוח העיפה את מגבעת-הקש מעל ראשו של אחד הבחורים. זמן-מה היתה המגבעת מתגלגלת לאורך הרציף, ולבסוף נחה לרגליו של התורן. על אף הסרט השחור והמאיים היה מראה המגבעת פוחז למדי. מן הסתם קישטה את פדחתו משוחת-התמרוקים של ספר כלשהו; מגבעת מעין זו היתה משאת-נפשם של רודפי-נשים בערי-השדה, ואולי גם קיפח בעליה את חייו בלהיטותו אחר קישוטי גנדרנות.

 

לעיני הופיע מלח צנום בעל אף גבנוני וצוואר ארוך כצוואר הג'ירף, וגופייתו שסועה עד לטבור. מן הסתם קרע הלה את הגופייה בכוונה תחילה, כדי חשוף לעין כל את כתובת-הקעקע האימתנית שפיארה את חזהו. לא היתה שהות בידי לזון עיני באותה כתובת. עדיין זכורה לי ערבוביה של רגלי נשים, לבבות, פגיונות ונחשים. צבעה של כתובת-הקעקע, שהוא אפור-חכלילי מטבעו, נוסף לשם יתר ססגוניות גוון אדמדם, כעין עסיס תות-השדה. לו ניתן לסווג את כתובות-הקעקע על-פי סגנונן, הייתי מכנה את זו בשם "כתובת-רוקוקו".

 

והנה חלף לנגדי גרוזיני שמן, לבוש מכנסי קטיפה ירוקה וצעיף-נשים לצווארו. ניצב היה במכונית צבאית, כשהוא מתאמץ לקיים שיווי-משקלו. לידו ראינו שני לועות-מקלעים מכוונים היישר אל פנינו.

 

החתול מתבונן היה בעניין רב במחזה הצבעוני, עורו מרטיט מהתרגשות והוא שולף את ציפורניו ואוספן לסירוגין.

 

בעקבות הנער השיכור, הלבקן, אשר נופף בידו אווז מטוגן, עבר בחגיגיות זקן ששיבתו? אומרת הדרת-פנים, חבוש כובע-מצחייה של גימנזיסטים; הסמל על-גבי הכובע היה שבור. בידיו אחז הזקן  חנית של קוזאקים, אשר בקצה התנפנפה חצאית, פרומה. על-

פני החצאית צוירה בצבע לבן זריחת החמה.

 

מכל פלטפורמה הגיעו במקוטע אל הרציף קולות שונים ומשונים - צלילה המתייפח של ההארמוניקה, שריקה פראית ומופקרת, מלות-

פזמונים. השירים רדפו זה את זה ונתערבבו זה בזה.

 

"קומו, התעוררו, בני החיל!" רעמה פלטפורמה אחת. "לקריאתו של פאטאשון", המשיכה השניה, ואילו השלישית היתה מצווחת: "ינוחו בקברותיהם, קברותיהם, קברותיהם הרבינוביצ'ים ונשותיהם - כן!" בעקבותיה ריחף סיומו העגום של השיר הראשון: "מי שוכב שם בקבר תחת הפרחים?" והפלטפורמה השכנה ענתה בעגמה: "איש מאכנו גיבור-חיל, עוטה תכריכים."

הרכבת הראשונה חלפה-עברה, ובעקבותיה הופיעה מיד הרכבת השניה. יער היצולים של המרכבות הטעונות בעומד על-גבי הקרונות היה מרעיד ומזדעזע בתנועת הגלגלים. סוסים מדובללי-רעמה ניצבו בקרונות, צדם מופה אלינו, והיו מנענעים בראשיהם. מכוסים היו - לא בשמיכות, אלא בטליתותיהם של יהודים.

 

ישבו הסייסים על הפלטפורמה ורגליהם משתלשלות כלפי מטה. ביעף ריצדו לנגד עיני מגפים צהובים, אדרת-שיער, אנפילאות, נעלים רכוסות עד הברך, דרבנות מוכספים, מגפי-הוסארים שסמלי-קצונה מתנוססים על בתי-שוקיהם, ערדליים, סנדלים כתומים ושלפוחית על הגרביים, רגלים יחפות אדומות ומחוספסות, חותלות שנגזרו מבד-פלוסין אדום ומן האריג הירקרק המשמש לכיסוי שולחנות-ביליארד בבתי-קפה.

 

לחרדתנו האטה הרכבת את מהלכה. התורן השקיף חסר-אונים על סביבותיו, אך לפתע התעשת וקפא על עמדו. נרתענו מן החלון והתכוננו למנוסה.

 

אך הרכבת לא מעצרה. היא המשיכה במסעה לאיטה, עברה במתינות דרך התחנה, לעינינו התגלתה פלטפורמה גדולה פותחה. ריקה היתה, ורק במרכזה ניצבה מרכבה מהודרת, שסמלי-אצולה מוזהבים מעטרים את דלתותיה. אחד מיצולי המרכבה היה מונף אל על, ובראשו התנוסס דגל שחור ועל-פניו הכתובת: "האנרכיה - אם הסדר". בכל אחת מארבע פינותיה של הפלטפורמה ניצב מקלע, ובצדו חייל באדרת אנגלית שצבעה צבע הטבק.

 

במושב האחורי המרופד עור אדום הסב אדם קטן-קומה ורופף, חבוש כובע שחור ועוטה מעיל-קוזאקים פתוח. פניו היו חולניים ועינם כעין העפר. רגליו נשענו על מושב הרכב. כל מראהו אמר עצלות ושלוות-תפנוקים שבעה. בידו השמוטה אחז האיש אקדח-מאוזר והיה משתעשע בו, משליכו קלות באוויר ואחר-כך חוזר ותופסו באצבעותיו.

 

למראה פניו של האיש אחזתני בחילה עזה. קווצת שערות רטובות השתלשלה על מצחו הצר והקמוט. בעיניו המרושעות והחלולות, עיני רוצח וחולה שיגעון-הרדיפה, הבריקה אכזריות פראית. הטירוף המשתולל לא שכך בו, כנראה, מעולם - גם לא עתה, על אף תנוחתו השאננה, המדושנת.

 

היה זה נסטור מאכנו.

 

התורן התמתח בכל כוחו, פשט נכחו את ידו הימנית האוחזת בדגלון הירוק וקירב את ידו השמאלית אל מצחיית כובעו. מצדיע היה לפני מאכנו ומחייך חיוך של חנופה. היה דבר-מה מפיל-אימה בחיוך זה. לאמיתו של דבר, לא היה זה חיוך כלל; היתה זו תחינת-השפלה, היתה זו חרדתו של התורן לחייו העלובים, ניסיון חסר-אונים לרכך את לבו של העריץ.

 

מאכנו לפת את אקדחו, ובלי לכוון, אך בלי להעיף עין בתורן, ירה. למה עשה כן - לא ניתן להבין. וכי ניתן לנחש את המתחולל במוחה של מפלצת שטנית?

 

התורן נופף זרועותיו בתנועות מגוחכות, נטולות-פשר, נרתע, נפל על צידו והתחיל מפרפר ומתחבט על-פני הרציף, כשהוא לופת את צווארו בידיו ומורח עצמו בדם.

 

מאכנו נופף בידו. אש-מקלעים עזה הומטרה על-פני הרציף ופגעה בתורן. הלה פירפר עוד מעט ונדם.

 

פתחנו בריצה דרך הפרוזדור וזינקנו אל הרציף. הקרון האחרון חלף על-פנינו. נערה קצוצת-שיער, מתולתלת, אפה סולד, לבושה מקטורן-קאראקול ומכנסי-רכיבה, כיוונה את אקדחה לעברנו. חייל שפניו מכוסים זיפי זקן שחור, חבוש כיפה צרפתית צהובה, הדף את הנערה הצדה. הכדור היכה בקיר שמאחורינו.

 

מתוך ספרו של קונסטנטין פאוסטובסקי "המערבולת", הוצאת "עם עובד", 1970