שתי מדינות לשני עמים:

שתי מדינות יותר מדי!

אם מדינת ישראל והרשות הפלסטינית יגיעו להסכם "שלום", זה לא יקרה מתוך רצון ישראלי ל"ביטחון" אזרחי ורצון פלסטיני ל"עצמאות", אלא יותר מכל דבר אחר כחלק ממערך אינטרסים כוחניים בינלאומיים אשר מושגים כגון אלו זרים לאופן מחשבתם. הסכם ז'נבה, ביוזמת פוליטיקאים ואנשי עסקים, יהיה כמובן ביטוי לאינטרסים אלו, במידה וייחתם וייושם כהלכה (אלו שני דברים שונים) אך גם כך כל הסכם מדיני שניתן להעלות על הדעת.

המושג ההולם ביותר לתיאור יחסה של מדינת ישראל אל תושביה ואזרחיה שאינם נכללים בקרב היהודים בעלי הזכויות הינו אפרטהייד: משטר הפרדה לאומני, המפקיע אדמות מידי איכרים, מגביל את חופש תנועתם של אנשים בדרכם לעבודה, ואף מונע לרוב את הבורגנות הפלסטינית מלפתח את כלכלתה. כל זאת, תוך ניסיון להשיג את שיתוף הפעולה של המנהיגות הפלסטינית. כמה אנשים הרואים בעצמם פעילי שלום שקלו ברצינות, מעבר לדוֹגמות הרשמיות של השמאל, מה יכולות להיות הסיבות למדיניותן של כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל ביחס לפלסטינים? בעינינו, אין מדובר פשוט בכיבוש של עם אחד את עם אחר, מתוך שאיפות התרחבות נוסח האימפריות העתיקות, או אמונה בארץ ישראל השלמה השאובה מן התנ"ך; לא מדובר גם בלובי חזק של הנהגת ההתנחלויות, אף כי זה משחק בוודאי תפקיד.

יש לראות את משטר האפרטהייד כמצב המשרת גורמים רבי עצמה שונים. ראשית, הוא שירת את המשק הישראלי, כלומר את הבורגנות הישראלית, בכך שסיפק כוח עבודה זול ששימש בעיקר את המעסיקים הקטנים והבינוניים בתחומי הייצור והבנייה. "ערביי ישראל", שהיו תחת משטר צבאי בשנים 1948-1966 משמשים בתפקיד זה, ועוד יותר מכך תושבי השטחים שנכבשו ב-1967. רק לאחרונה, בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה כביכול, והייבוא המסיבי של מהגרי-עבודה בעקבותיה, הופסקה הגישה של המעסיקים הישראלים לכוח-עבודה זה. החברות הישראליות הגדולות, לעומת זאת, נהנו מן הכיבושים של 67' משום שאלה פתחו בפניהם משק צרכני ללא תחרות. למגזר הצבאי, שתמיד היה בעל עוצמה בישראל וראשיו נהנו ונהנים מקריירות מובטחות במוסדות המדינה ובחברות העסקיות הקרובות אליה, יש את האינטרס הברור לשמר את האפרטהייד על-מנת לשמר את מעמדם וזכויותיהם. לארה"ב, הנעזרת בשירותיה של מדינת ישראל כדי לתחזק את האינטרסים השונים שלה ברחבי העולם מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, יש אינטרס כי ישראל תימצא תחת איום תמידי כדי שזו תמשיך להזדקק לתמיכתה.

תזכורת: דיבורים רציניים על הקמת מדינה פלסטינית החלו רק לפני כחמש עשרה שנים, לקראת סופה של האינתיפאדה הראשונה. כמעט כל ראשי השמאל הציוני והשמאל הרדיקלי של היום, שנראה כי הצליחו לשכתב את ההיסטוריה שלהם באופן אורווליאני משהו, בכלל לא העלו על דעתם עד אז הסכם כזה; בתחילת תקופת אוסלו דיברו עדיין על אוטונומיה. אש"ף והשמאל האנטי-ציוני בישראל דיברו בכלל על הקמת מדינת כל אזרחיה חילונית. הרשות הפלסטינית לא הייתה בכלל קיימת עד שישראל עזרה לבסס את הפת"ח בתפקיד זה. הסכם שלום של שתי מדינות לשני עמים עלה על הפרק רק כאשר בעקבות האינתיפאדה, ולצד שינויים בכלכלה הגלובלית, החל להתאים לחלקים מהבורגנות הישראלית והאמריקאית.

מה פירושו של שלום כזה? אם נמשיך בתיאור הסיטואציה בישראל כאפרטהייד ונשווה אותה לזו שהתקיימה בדרום אפריקה, נראה כי שלום פירושו הכנעת האינתיפאדה להנהגה פלסטינית משת"פית של ישראל. שלום זה, "נורמליזציה" כפי שהוא לעיתים מכונה, קשור לתהליכים המתרחשים בכל רחבי העולם תחת הכותרת גלובליזציה: יוזמות לשיתופי-פעולה עסקיים באזור מכוונות להקמת "אזור הסחר חופשי של כל ארצות הים התיכון". הסכמים מסוג זה ברחבי העולם הביאו להשתלטות של תאגידים רב-לאומיים על כלכלות מקומיות, פגיעה בזכויות אדם בסיסיות, הידרדרות מעמדן של נשים וילדים, אלימות חברתית והרס סביבתי.

האם הסכם "שלום" זה יפסיק לפחות את האלימות? לנו נראה שלא: המצוקה הכלכלית והפערים יוגברו, שאלת הפליטים תיוותר פתוחה ותיפסק הלגיטימציה לסיוע הבינלאומי שמקבלים המוני המובטלים בעזה ובחלקים מן הגדה (כפי שקרה חלקית גם בעקבות הסכם אוסלו, ואף לאחרונה). עתה יהיה עליהם להסתמך על המדינה "שלהם", מיני-מדינה קטנה ותלותית שספק אם תוכל לעמוד במשימה.

מדינות פועלות בתוך מערך אינטרסים אשר אנשים כמונו אינם עקרוניים עבורו. אם ברצוננו להביא לשינוי חיובי, להקטנת הפערים ולהפסקת ההרג-ההדדי, אל לנו להתנהג כבובות ממושמעות של מנהיגים פוליטיים במימון אירופאי ואמריקאים אשר אינן עושות דבר משמעותי יותר ממחאה דמוקרטית, אלא לפעול להפלת המחיצות הלאומיות - ובעיקר להתנגד לכוח הצבאי שמביא להרג הדדי מתמשך. אל לנו להעלות מצע מדיני, לא את זה של הסכם ז'נבה ולא מצע חלופי, אלא לדרוש אורח חיים שונה בתכלית ושוויוני לכל תושבי האזור. גם אם נפעל באופן עצמאי עלינו לזכור כי כל עוד ישנן מדינות וישנו קפיטליזם, כל שיפור שנוכל להשיג יהיה זמני, חלקי ונתון לאיום מתמיד. לכן עלינו לראות את מאבקנו שלנו כחלק מן המאבק המתנהל בכל העולם כנגד הקפיטליזם העולמי, ולתבוע שינוי מהפכני שיבוסס על ביטול הדיכוי המעמדי, ניצול אדם בידי אדם והקמת חברה חדשה, חברה אנרכו-קומוניסטית, ללא מעמדות. חברה בה לא תהיה כפייה מדינתית, תבוטל האלימות הממוסדת, תחוסל הלאומנות ויוסרו שאר רעות-חולות של הקפיטליזם.

כרוז זה מחולק על ידי אנרכיסטים עוכרי ישראל

ליצירת קשר: haifa_anarchists@yahoo.com